לפני עידן ועידנים, לפני שבוע ושתי התנקשויות, מג'דל שאמס ואבלה היו במרכז החדשות. בינתיים שכחנו שהרי כדברי המקורות: "צרות אחרונות משכחות ראשונות". ובכל זאת ראוי להיזכר ולהזכיר את יחסי ישראל והעדה הדרוזית כמשל לכל הקיום שלנו.
אין דבר נשגב יותר מהצביעות הישראלית. בעצם אולי יש - המנהיג הייצוגי שלה. האטימות הרגשית שלו כבר הייתה לשם דבר ועל פי נאמנות מעריציו - הוא באמת מייצג אותם. מחנה השנאה הטהורה, שאין בו חמלה. רק בריונות, אלימות ופריעת חוק וסדר. אם חלילה יזיל דמעה, יתרגש באמת או יגלה שמץ של אנושיות כל המבנה יקרוס, כמו תפאורה רעועה וחלולה. סודו במלאכותיותו. בעוטף עזה האזרחית הוא עוד לא ביקר, ולמען קרבנות מג'דל שאמס הוא בקושי הקדים את שובו.
כמו מרבית הישראלים הוא הביע זעזוע תקשורתי ממותם האגבי של ילדים מהגולן וזהו, תם הטקס.
כשהילדים התמימים האלה נמחו באיבחה אחת ישראל הרגה עשרות אחרים, רובם חפים מפשע בעזה. חלקם בגיל של קרבנות מג'דל שמס. וראה זה פלא, לאלה אין אזכור כלל. אלה "קרבנות" ואלה "נזק אגבי". אלה כותרות ראשיות ואלה לא מוזכרים כלל. פתאום אלה - הדרוזים - "שלנו" וההם "בני מוות". ככה כל יום, כבר חודשים ארוכים, כבר עשרות שנים. הפלסטיני המת הוא לא אדם, וממילא הריגתו לא עולה כדי הבעת זעזוע פוליטי כלשהו. ולעומתם הקרבנות שלנו תמיד שימושיים. חומר גלם לאש התמיד היוקדת על מזבח הקרבנות והמניפולציה התודעתית. וכדי להשלים את התמונה המוסרית של תורת המלחמה הנאו יהודית גם עיכבנו את המעבר של ילדים חולים מעזה לטיפול במדינות המפרץ. למה? כי הם לא באמת ילדים. ככה נראית טבלת מחירי חיי האדם של הבאזר הישראלי. למעלה למעלה חללי "הימין המלא" שאלוהים, רבניו ושריו ישלחו את כולנו לנקום את דמם, או לפחות לממן את הנקמה. למטה למטה הרוגי עזה. ובאמצע כל השאר.
רק הדרוזים קצת מקלקלים לנו את הנוסחאות. גם ערבים וגם פטריוטים. חצי ישראלים וחצי סורים. דתיים אבל אחרת, מסתוריים ונאמנים לכל מקום שהוא מדינת אזרחותם. אז לנו הם או לצרינו? כשצריך שכירי חרב שיעלו מרצון על מזבחי העם והארץ היהודים - יש לנו את ברית הדמים איתם; הרבה דמים ומעט ברית. אבל כשצריך לתת כמה זכויות בסיסיות - הם ערבים. למה צריך לתת להם משהו?
סלמאן נטור נולד ומת בהר הדרוזים הישראלי. בדַאלְיַת אֶל-כַּרְמֶל שבראש הכרמל. דרוזי ופלסטיני יחדיו. הוא היה אחד הסופרים החדים ביותר שכתבו כאן. עומד בשורה אחת לצד מחמוד דארוויש ואליאס חורי. מתבונן סקרן, מדוייק ולא אחת גם מחויך. דבר לא נעלם מנגד עיניו. הוא היה סופר פורה ומתרגם מחונן. אחת המצבות שהותיר אחריו היא שותפותו בהקמת חוג המתרגמים מערבית לעברית במכון ון ליר הירושלמי. וסדרת "מכתוב" הנהדרת המוקדשת לתרגום ספרות ערבית לעברית.
בספרו האחרון - הולך על הרוח - שתורגם במגעו המחונן של יוני מנדל, בהוצאת מכתוב, הוא מספר על החוויה הישראלית שלו. על חופשות הקיץ בהן הצטרף אל אביו שעבד עשרות שנים בקיבוץ עין גדי. אחת לכמה ימים הם חזרו הבייתה במונית תמיד באותו המסלול; עין גדי, בית שאן, דאלית אל כרמל. באחת הנסיעות "ניצת ויכוח" בינו לבין נוסעי המונית. "שוטר משמר הגבול עצר אותנו במחסום ליד יריחו, והנהג יצא מיד בהכרזה: "אנחנו דרוזים". השוטר השיב: "כל הכבוד, סעו בשלום". שאלתי את הנהג: "מדוע אתה מזדרז להכריז שאנחנו דרוזים"... בכניסה לבית שאן עצר אותנו מחסום נוסף....הנהג טרם הספיק לבלום וכבר הכריז:
"אנחנו דרוזים".
"אז מה"? השיב לו צעיר שחרחר, כיפה סרוגה לראשו ונשק בזרועותיו.
"אתה לא יודע מה זה דרוזים? משרתים בצבא!"/
"אז מה אם אתם משרתים בצבא?" טען לעומתו, "כולכם ערבים. אפילו יותר גרועים מערבים".
זה היה ב-1975. ונאטור של אז כנביא בעירו ראה את הנולד של היום.
הדרוזים של רמת הגולן ממשיכי נבואתו. הם גירשו את ראש הממשלה בחרפות וגידופים שכולם אמת מרה ומדוייקת. ונאטור המנוח המשיך: "אתה יודע, אבי נהג לומר, שאין עמים פחדנים, יש ממשלות פחדניות. ומקומן הטיבעי של אלה הוא בבית משוגעים. האם יסכים הישראלי המצוי לאשפז את ממשלתו במחלקה הסגורה?".
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית