סלים שופי נולד בסוריה עוד כשמדינת ישראל הייתה חלום רחוק. כשהיה בן 16 בלבד, הוא חצה את הגבול הסורי - לבדו - והתגייס לצה"ל. בהמשך, הוא הפך לקצין הדרוזי הראשון בסיירת מטכ"ל. הוא השתתף בעשרות משימות נועזות, חלקן עדיין סודיות, אך הוא מפורסם בעיקר בזכות מבצע חילוץ אחד - בה נשלח אל תוך סוריה כדי לאתר כיתה של לוחמי סיירת שנקלעה לסופת שלגים. בראש הצוות עמד קצין צעיר בשם בנימין נתניהו.
סלים הציל את חייו של ביבי, ואת חייהם של כל הלוחמים האחרים. האלוף במיל' עוזי דיין סיפר ששופי חרש את החרמון במשך 36 שעות ללא מנוחה, עד שמצא את נתניהו, ואז דאג להחזיר אותו לשטח ישראל מבלי שיבחינו בהם: "הכל התנהל בתוך סערה, זה היה מאוד מסוכן. הוא היה לוחם אמיץ בצורה יוצאת דופן. בזכותו הצוות חזר בשלום".
שופי השתחרר בדרגת רס"ן מצה"ל, הפך לראש מועצת מג'דל שמס והלך לעולמו ביולי 2012. ראש הממשלה נתניהו ספד לו ארוכות בהלוויה, והודה: "אני בא הנה קודם כל להחזיר חוב, אני מרגיש את החוב הזה כל החיים שלי מאז". זה אותו ראש ממשלה, אותו נתניהו, שזרק את הילדים והנכדים של האיש שהציל את חייו מתחת לגלגלי "חוק הלאום", והרשה לממשלה הקיצונית שלו לדרוס אותם. זה אותו ראש ממשלה שהפקיר את תושבי הצפון הדרוזים אל מול התקפות חיזבאללה. היום חווינו את התוצאה הקטלנית ביותר של ההפקרות הזאת, בהתקפה הכואבת ביותר מאז 7 באוקטובר.
בשנה שעברה, מספר חודשים לפני המחדל הגדול בתולדות המדינה, החליטה משפחתו של שופי לוותר על טקס האזכרה, כמחאה על "אכזבתם מהממשלה והעומד בראשה". בנו של שופי, סאלח, אמר לכתב וואלה בצפון אלי אשכנזי בזמנו, כי בני המשפחה עמדו בקשר טוב עם נתניהו, אך "בשנים האחרונות הדרוזים, בעיקר אלו שגרים בגליל, מושפלים על ידי המדינה. הם הולכים יחד עם המדינה מאז 1948. לכולם עוזרים, חוץ מלהם. לוקחים אותם כמובן מאליו". בדיעבד סאלח טעה רק בדבר אחד: לא עוזרים לדרוזים, אבל גם לא עוזרים ליהודי הגליל, כפי שלא עוזרים ליהודי עוטף עזה.
היום עוד הספקנו לראות ביקורת עניינית על הזמן שלקח לנתניהו להחליט לקצר את חופשתו אצל יורש העצר באמריקה. 12 ילדים נהרגו במגרש כדורגל במג'דל שמס, היישוב של סלים שופי, וראש הממשלה - זה שטען שהוא מרגיש שהוא חייב את חייו לשופי, כנראה מרגיש שהוא סיים להחזיר את כל החובות שלו. האם נתניהו היה מגיב בצורה דומה אם היה מדובר ב-12 ילדים יהודים? האם היה מגיב בצורה דומה אם זה היה ילד אחד, אבל בתל אביב? ברשותכם אני מעדיף אפילו לא לחשוב על תשובה דמיונית לשאלה הנוראית הזאת.
מדובר באסון הגדול ביותר שפקד את המדינה מאז תחילת המלחמה. זה הזמן של כולנו בחברה הישראלית לחבק את הקהילה הדרוזית, שהיא חלק בלתי נפרד מהחוויה הישראלית. שותפות שנבנה בדם, ולצערנו ממשיכה להתחזק על ידי מור"קים אכזריים. זה הזמן של נתניהו להוכיח שהוא מקדש את חיי אזרחי ישראל בלי הבדלי דת, גזע ומין. אם התגובה לנפגע אחד בתל אביב הייתה תקיפה היסטורית בתימן, התגובה לרצח של 12 ילדים בצפון לא יכולה להיות פעוטה יותר. מלחמה זה לא מדע מדויק, גם לא נקמה, אבל החברה בישראל לא תוכל להכיל עוד הבדלה בין דם לדם. בין המרכז לפריפריה, בין יהודים ללא יהודים.
מספרים ששופי מעולם לא סיפר לאף אחד על הפעם שהציל את נתניהו. זה לא היה באופי שלו להתרברב. אבי דיכטר סיפר לימים ששופי השתתף בעוד מבצעים לא פחות סודיים, שמעולם לא פורסמו. מי שחזר וסיפר בכל פעם מחדש על האירוע בו שופי הציל את ראש הממשלה לעתיד ממוות היה נתניהו עצמו. לשם שינוי, אפשר להאמין לו שמדובר באירוע מכונן בחייו. אפשר גם להאמין לו שהוא הרגיש שהוא צריך להחזיר חוב אישי לשופי כל חייו. צריך להיות כמעט לא אנושי כדי לא להרגיש ככה כלפי אדם שהציל את חייך במו ידיו. עכשיו תהיה הזדמנות טובה לנתניהו להוכיח שהוא אנושי.