השאלה לא היתה האם זה יקרה, אלא מתי. זה יכול היה לקרות בצד הלבנוני, זה יכול היה לקרות בצד הישראלי. וזה קרה. במלחמה, אין "אש קטנה". מתישהו תיפול הרקטה הלא נכונה על המקום הלא נכון והאש הקטנה תהפוך לשריפה גדולה. כשאין לך אומץ להחליט, אין לך יכולת להכריע, אין לך אסטרטגיה ואין לך מושג מה לעשות, אתה מגיע בסוף למקום אליו ניווטת: חורבן. הדבר היחיד שהוא יודע לעשות, זה לנאום. ובכן, עוד לא נכתב הנאום שיביא בטחון.
בנימין נתניהו הוא המנהיג הכושל בתולדות ישראל. הסטטיסטיקה לא משקרת. הוא גם המופקר בתולדות ישראל. גם אם נסכים שיש תועלת בנסיעתו לוושינגטון, נאומו בפני שני בתי הקונגרס ופגישותיו עם הנשיא המכהן ושני הטוענים לכתר, את הנסיעה הזו הוא היה צריך לעשות בפורמט צבאי, מצומצם, סגפני. פמליה מצומצמת, בלי הרעיה והנספחים, בלי הרעש והצילצולים. לטוס, לנחות, לפגוש, לנאום ולחזור. 48 שעות. כך בדיוק מתנהג וולודימיר זלנסקי מאז פרצה המלחמה באוקראינה. הרי ישראל במלחמה עוד מעט עשרה חודשים. קוברת את מתיה, משקמת את פצועיה, מנסה להחזיר את חטופיה, ללקק את פצעיה.
האיש הזה, חסר בושה, ניווט לעצמו סופ"ש באמריקה (דונלד טראמפ הסגיר את המאמץ המגושם הזה), כדי לחגוג יום הולדת לבנו הגולה במיאמי, כשהצפון נשרף, הדרום ננטש והמדינה כולה שקועה בסערת המלחמה הקשה שידענו. זו הפקרות, פשיטת רגל מוסרית, תחתית חדשה לחבית שסאתה לא הוגדשה עדיין.
בשעות הראשונות אחרי האסון במג'דל שמס, עוד שידרו הכתבים הנלווים לפמליית ראש הממשלה שאין כוונות להקדים את החזרה ארצה. הם לא שידרו את זה על דעת עצמם. רק אחרי שגם השותפים הדתיים והחרדים שלו בקואליציה קראו לו לחזור מיד, תיקן נתניהו את ההוראה והורה להקדים את החזרה. מעט מדי, מאוחר מדי. הרי בגלל זה, בדיוק בגלל זה, החלטנו לרכוש מטוס ראש ממשלה. כדי שתהיה לו אפשרות להחליט להמריא כאן ועכשיו הביתה. אז אפשרות יש, רצון אין. שעות ארוכות מאוד חלפו עד שהתקבלה ההחלטה. שעות רבות נוספות חלפו עד ההמראה. הפקרות.
ישראל אוכלת עכשיו מה שבישלה שנות דור. מדיניות הכלה והדחקה מתמשכת איפשרה לחיזבאללה להפוך למפלצת ולחמאס להפוך למפלצת-זוטא. בת היענה הישראלית שלפה את ראשה מתוך החול מאוחר מדי. עכשיו הכל בוער. כל החזיתות, בבת אחת. מי שזרע גשם, קצר סופה. מי שהתמכר לשקט, קם לתוך מהומה. השנים הארוכות שבהן הנחנו לחיזבאללה להקים לנו על הגדר מערך ביצורים עצום, לאגור מאות אלפי רקטות וטילים, חלקם מדויקים, מתפוצצות לנו עכשיו בפרצוף. רוב השנים הללו נוהלה ישראל על ידי ממשלות ימין. רוב השנים הללו עמד בראש ממשלות הימין הללו בנימין נתניהו. תיכף הוא יטען שלא היתה לו לגיטימציה לפעול. לאורך כל שנותיו בשלטון, היתה לנתניהו כנראה לגיטימציה רק לנאום. זה מה שהוא עשה כאן 17 שנה. וככה זה גם נראה.
"ראש הממשלה מקיים התייעצויות ביטחוניות", דווחו אתמול הכתבים מהפמליה. לדיווח צורפה תמונה: נתניהו יושב עם מזכירו הצבאי, אלוף רומן גופמן. רק שניהם. גופמן הוא קצין שריון בכלל. הם מביטים בפיסת נייר. התייעצות. לפחות אם היו מצרפים גם את הגברת. הרי עם שר הבטחון שלו הוא לא מדבר. עם הרמטכ"ל יחסיו מתוחים. אין לו ממלא מקום, תפקיד חוקתי חשוב שנתניהו מעולם לא אייש, מחשש שיחתור תחתיו. יריב לוין ממלא את מקומו בנסיעה הזו, ישראל כץ אחראי על כינוס הקבינט. גם את התפקיד הזה הוא הפריט, פירק ופורר. כמו את המדינה.
כולנו שיבחנו, בצדק, את נאומו בקונגרס. מה ששלו, שלו. הבעיה היא לא בנאום. הבעיה היא שאתמול בערב לא היה מי שיעלה לרשתות הטלוויזיה הגדולות בעולם וישרוף את המסכים עם התמונות מהזוועה בגולן. אין מערך הסברה לאומי, אין שר שיודע לעשות את זה, אין מי שמסוגל לבצע את זה. אצלנו ב"פגוש את העיתונות" ישבה אתמול נועה תשבי, נכס תקשורתי הסברתי נדיר שעושה את זה בהתנדבות. הם פיטרו אותה (היא היתה בכלל מתנדבת) כשחזרו לשלטון. כנ"ל לגבי אילון לוי ועוד יזמים ויזמות רבים שעושים הסברה ברשתות בכוחות עצמם. ממשלה ישראלית? יוק. הם עסוקים בלהמשיך לחלק לעצמם כספים, לבזוז את הקופה הציבורית ולפרק את הדמוקרטיה. ואנחנו שותקים.
ישראל ויתרה על הצפון. זה התחיל בגליל העליון, לאורך קו המגע בגבול לבנון, ונמשך גם ברמת הגולן. פינוי האוכלוסיה מישובי המגע היתה החלטה קשה ומורכבת. יש לה יתרונות ויש לה חסרונות. לפעמים, היתרונות הם החסרונות: העובדה שמספר הנפגעים האזרחים היה נמוך יחסית, איפשר לממשלה להמשיך להתעלם מהעובדה המביכה שהקימה רצועת בטחון בשטחנו. בינתיים מטולה הפכה לעיי חורבות, קריית שמונה ננטשה, מנרה נהרסה, עשרות אלפי ישראלים נפוצו לכל עבר, לא ברור כמה מהם יחזרו. נוצר סטטוס קוו מטורף, בלתי קביל, בלתי נתפס, שבמסגרתו חיזבאללה הפך את הצפון למטווח, צה"ל גובה ממנו מחיר כבד, אבל ישראל איבדה חבל ארץ. ככה פשוט. עוד רגע, ובאל-מנאר, רשת הטלוויזיה של חיזבאללה, יעבירו בסוף כל מהדורת חדשות דיווחים על מפלס הכינרת.
כל זה קורה, להזכירכם, בכהונתה של ממשלת ימין מלא-מלא, הממשלה הימנית-משיחית-לאומנית ביותר שקמה אי פעם בישראל, ובפער. מי ששייט אתמול בערב ברשתות החברתיות תהה בוודאי האם כל שרי הממשלה פוטרו באישון ליל. כמעט כולם הציפו את הרשתות בדרישות, תביעות, קביעות והצהרות מלחמה שעוררו את הרושם שהם טוקבקיסטים, אופוזיציונרים, או סתם יועצים בשקל ורבע.
העובדה שמדובר בעצם בשרי ממשלת ישראל שהבטיחה להחזיר את הבטחון, להדביר את הטרור, להגביר את המשילות ושאר ירקות, כאילו נדחקה לקרן זווית. מבחינת ניר ברקת, ישראל כץ, עמיחי שיקלי וחבריהם עלובי המעש, במצב הנוכחי אשם השמאל, בג"ץ, המפגינים, שיקמה ברסלר, אהוד ברק ורביב דרוקר. צריך להחריג מהרשימה את שרת התחבורה וחברת הקבינט הביטחוני תא"ל (מיל) מירי רגב. היא לא הגיבה אתמול. היא בכלל בטולוז.