53 ימים הייתה עדה שגיא, המחנכת המיתולוגית של ניר עוז, בשבי חמאס. אחרי ששוחררה, הצטרפה למאבק לשחרור החטופים והגיעה לעצרת בתל אביב, לבושה בחולצה של ניר עוז. בעודה עומדת שם, חלף לידה רכב. הנהג שאל, "את עדה מהקיבוץ?". היא היתה בטוחה שתלמיד לשעבר זיהה אותה וחייכה אליו. "חבל שלא נשארת שם", אמר לה, שם גז וטס משם. היא התיישבה על המדרכה ופרצה בבכי.
דמיינו מה עובר עכשיו על נועה ארגמני ואביה, יעקב, שאיבדו את ליאורה שלהם לפני כמה שבועות, כשהם קוראים את הדברים האיומים שכתב עליהם העיתונאי אורי משגב, וזכו למחיאות כפיים סוערות ברשתות: "נועה ארגמני ואביה צריכים להתבייש בהסכמתם לשמש תפאורה בטיסת הזוג המטורלל והמחויך הזה, בדיוק בבוקר שבו התבשרנו על עוד שני חטופים שאיתרע מזלם למות בשבי ולא לטוס לוושינגטון עם מפקיר החטופים. בושה שלא היתה כמותה. קודם כל של הזוג המטורלל שחטף וניצל אותם, אבל גם שלה".
האם ארגמני נפגעה, פרצה בבכי? האם היא נשברה? למשגב וללהקת העורבים השמאלנים שתוקפת אותה מכל עבר, מהיום שבו נודע על נסיעה לארה"ב עם משלחת רה"מ, לא אכפת. בדיוק כמו שלאותו ימני חמום שחלף על פניה של קציר וירק בפרצופה את הברכה המכוערת שלו, היא לא ממש מזיזה. כאילו מדובר בחפץ, איזה אגרטל זכוכית שאפשר להטיח ברצפה. מי שצריך להתבייש זו לא ארגמני, אלא מי שכתב את הדברים האיומים האלה עליה.
ואני אומרת - התבלבלתם. החטופים ששבו אלינו ואלה שעדיין שם, הם לא הרכוש של אף אחד, גם אם הפרצופים שלהם ניבטים אליכם בכל קרן רחוב ועל מסך הטלוויזיה, ואתם מרגישים כאילו הייתם יחד מהגן. אין לכם זכות לבקר אותם, לא מימין ולא משמאל. לא אלה שמפעילים עליהם אלימות פיזית בהפגנות ההמוניות, כי הם חושבים שהם נגד ביבי, ולא אלה שדוקרים אותם בלשונם במילים קשות, כי הם שונאים את נתניהו.
לחטופים ולמשפחותיהם מותר לעשות כל מה שעולה על רוחם. הם יכולים להסתובב במסדרונות הכנסת, לדרוש תשובות מחברי כנסת ושרים וגם לצרוח על יו"ר ועדת החוקה, גם אם זה ממש לא נעים לו ולא יאה לכבודו של המשכן. בטח שאסור לגרור אותם בכוח ולטאטא איתם את המרצפות.
לחטופים ובני משפחותיהם מותר להצטרף לנסיעת בני הזוג נתניהו לוושינגטון, אם זה מה שמתאים להם, וכולנו צריכים לסתום את הפה, גם אם נורא דוקר לנו בקיבה וקשה לנו לראות איך הם משרתים את האג'נדה של ראש הממשלה. למה? כי הם מורמים מעם, יהלומים יקרים, אנשים שאסור לנו לגעת בהם.
הם הרוויחו בדם והרבה מאוד כאב ודמעות, את החופש המוחלט לעשות כל מה שהם רוצים, איך שהם רוצים, מתי שהם רוצים, ואנחנו צריכים לתת להם את מעמד העל הזה, לא לבקר, לא לנגח, לא להאשים ולא לפגוע בהם. יכול להיות שנועה ויעקב לא מודעים למניפולציה שמפעיל עליהם רה"מ, לכאורה, והם משתפים איתה פעולה. יכול להיות שהם פשוט אסירי תודה למי שסייע לנועה להשתחרר, או אולי הם חושבים שזאת הזדמנות פז להעלות שוב את סוגיית החטופים לסדר היום הבינלאומי. זה בכלל לא משנה וזה לא עניינו של אף אחד.
המעט שאנחנו, כעם, יכולים לעשות למען החטופים ובני משפותיהם, הוא להכיל אותם, לחבק ולתמוך בכל מה שהם בוחרים להגיד או לעשות. אין לנו את הזכות המוסרית כעם, וכבני אדם, להעביר עליהם ביקורת.