דעותיו המדיניות של בנימין נתניהו מעולם לא היו כדעותיי, אך בתחילת כהונתו עוד קיוויתי שהוא עושה מה שהוא מאמין שטוב למדינת ישראל ולאזרחיה. עם השנים, עם השחיתויות וכתבי האישום, צצו הספקות. התחושה הייתה שבכל פעם שהביקורת גברה הוא חימם את הגזרה ומי ששילם את המחיר היו תושבי העוטף, או מי שלפני ימי נתניהו קראו להם פשוט תושבי הנגב המערבי, הנגב היפה והשלו שבו גדלתי. כעסתי נורא על ההתנהלות. מחיתי נגדו בבלפור ובקפלן, עד רמות ונווה אטי"ב הגעתי.
ואז הגיע שבעה באוקטובר. היה לי די ברור שאחריות הוא לא ייקח, אבל הייתי בטוחה שהוא יעשה הכול בכדי להשיב את אלו שהופקרו ונלקחו במשמרת שלו לעזה. די מהר החלה ההתפכחות. הנאומים שנשא הבהירו לי מה סדר העדיפויות שלו. כשאמרו בתחילה שרק לחץ צבאי יביא את החטופים זה לא נשמע לי הגיוני, אבל עוד חשבתי שאולי אני מפספסת משהו.
ואז הגיעה העסקה, מעל 100 חטופים חזרו בה, כולל אימא שלי שחזרה ביום ה-53 למלחמה וביום החמישי של העסקה. בלילה השביעי, עדיין בתוך אדי האדרנלין מחזרתה של אימא, קלטתי - העסקה מתפוצצת, הוא מעדיף לחזור ללחימה מאשר להביא עוד חטופים חיים. נכון, שבעה ולא עשרה כפי שסוכם, חמאס לא עמד במילה שלו, אבל מחמאס אין לי ציפיות, זהו ארגון טרור אכזרי ורצחני, ואילו מראש הממשלה שלי, וכן, הוא שלי למרות שלא בחרתי בו, ציפיתי ליותר, ציפיתי שיבין שאין חשוב יותר מחיי אדם. מפח הנפש היה נוראי.
ואז החל ריטואל; בכל פעם שישנה התחממות במשא ומתן, פתאום מאוד דחוף לחסל איזה בכיר ולהרחיק אותנו מעסקה. הלחצים עליו מתוך הקואליציה, שלא להפסיק את הלחימה ולא לשחרר אסירים, כבר היו גלויים לעיני כול. הזמן עבר והוא גילה טקטיקה קלה יותר; מספיק לשחרר איזו אמירה מחבלת כשמתקרבת עסקה כדי שחמאס ייקחו צעד אחורה.
ההפקרה של שבעה באוקטובר הפכה להפקרה מתמשכת, שלא לדבר על אין ספור הפקרות בכל שנייה שלא עושים בה הכול כדי להגיע לעסקה.
נתקענו.
נתקענו עם ראש ממשלה שכל מה שמעניין אותו זה שרידותו הפוליטית, ומה שתורם לה כרגע זה המשך המלחמה. ראש ממשלה שכל מה מעניין אותו זה הבייס שלו, ולראיה, הצילומים עם החטופים ששוחררו. לא זכור לי שהצטלם, או ביקר, או אפילו התקשר לחטופות ששבו בעסקה, גם לא לשני החטופים הקיבוצניקים שחיילי הצבא הגיבורים חילצו.
תשעה חודשים של לחץ צבאי והחטופים מעולם לא היו יותר רחוקים מלשוב, רבים מהם כבר לא ישובו בחיים, למרות שנחטפו חיים, והדם שלהם, ושל אלה שעוד ימותו, על הידיים של אדם אחד, ראש הממשלה שלנו.
הכותבת היא בתה של דיצה הימן, שנחטפה ב-7 באוקטובר מביתה בקיבוץ ניר עוז ושוחררה אחרי 53 ימים, מתוך הספר "מר הפקרה - מורשתו של נוטש החטופים" ביוזמת פורום משפחות להצלת החטופים