דורון שנפר, דובר עיריית קריית שמונה, העלה בצהריים סרטון שבו רואים אותו עומד סמוך למרכז המסחרי רסקו בעיר. בימי שישי, מרכז רסקו הומה באנשים עמוסים בשקיות, שמזדרזים לסיים את הקניות, עכשיו הוא עצוב וריק מאדם. "המדינה עצרה בגלל כטב"ם אחד בתל אביב", אומר שנפר, אחרי השתתפות כנה בצער משפחת ההרוג. "בגליל יש כטב"מים כל שעה והמדינה לא עצרה. אנחנו מבקשים, לא לנרמל את מה שקורה בקריית שמונה. לא לעצור מדינה על כטב"ם אחד במרכז הארץ".
33 אזרחים וחיילים נהרגו בצפון מתחילת המלחמה, חלקם מירי כטב"מים. רק אתמול נקבר רס"ל במיל' אפרים בן עמרם, בן 25, מיסוד המעלה, שנפצע קשה מירי כטב"ם לפני שבועיים ונפטר מפצעיו. קדמו לו רס"ר ולרי צ'פונוב שנהרג מפגיעת כלי הטיס הממולכד וגם רס"ן גלעד גלאה ורס"ב יחזקאל עזריה ורס"ן דור זימל.
בפעם הראשונה שכלי הטיס המאויש פגע בנפש, כולנו הזדעזענו. בפעם השנייה הזעזוע הפך לכאב עמום ובשלישית הופיעה הודעה גנרית על מותו של החלל, כאילו למות מפיצוץ של כטב"ם זה עניין סביר. ככה גם פגיעת רקטות באזרחים שנהרגים, פציעות קשות, בתים שרופים, שריפות שמכלות את פרנסת החקלאים. כולנו מנרמלים מהר מדי את הלא נורמלי וממשלות ישראל לדורותיהם דואגות שנעשה את זה כמה שיותר מהר.
בכל פעם שנפרץ עוד גבול, שוב נזעק הציבור ונצמד למהדורות כדי לשמוע כל חתיכת מידע. מיד בתום האירוע, במצוות דובר צה"ל שמודיע על "חזרה לשגרה", עוזרת לנו הממשלה ומי שעומד בראשה באותה עת, לנער את שאריות ההשתתפות בצער מהבגדים, ולחזור אל החיים הרגילים, הנורמליים, ל"שגרה". השגרה נוחה לשלטון. היא לא דורשת ממנו פעולה נחרצת, או טיפול במצב החירום. אנחנו לא חייבים לשתף עם זה פעולה.
כולנו התגייסנו לנרמל במשך שנים את הירי על הדרום, למרות שתושבי העוטף התחננו שמישהו יפסיק את זה כבר, וזה ממש לא נורמלי. היו ימים של מטחים בלתי פוסקים, עם פגיעות קשות ברכוש ובנפש, שלא הזיזו לאף אחד במרכז ובצפון, כי ככה זה שם ליד הגבול. יורים עליהם וזה בסדר.
נרמלנו את הפיגועים ביהודה ושומרון. צריך להיות אירוע מאוד קשה וקיצוני, או כזה שמערב דמות מוכרת, כדי שאזרחי ישראל יעצרו לרגע את "השגרה" שלהם ויחשבו מה עבר על המשפחה שנסעה לתומה במכונית וחטפה צרורות של ירי, או זו שישבה בביתה ומחבל חדר אליו ורצח בדם קר ובאכזריות מבחילה את יושביו. כשבחדשות מדווחים על עוד אזרח נהרג מירי פלסטיני, זה עובר על ידנו ולא משנה את סדר היום במילימטר.
ועכשיו נפל הכטב"ם על ת"א, בצנטרום של הצנטרום. הרשת לועגת לתושבי העיר ללא הפסקה, וטוענים שהאף שלהם שקוע עמוק באספרסו, כשהצפון בוער ובעוטף רצים לממ"ד. "חחח עכשיו הם מבינים מה זה", מתענגים גולשים מלאי שמחה לאיד, "שירגישו מה זה המנותקים האלה".
ואני נזכרת בפיגוע האוטובוס בדיזנגוף, אותו נשלחתי לסקר כעיתונאית צעירה. המראות הקשים של חלקי הגופות שהיו פזורים לכל עבר, ריח המוות הנורא שנספג בעיתוני יום השישי שנמכרו בקיוסקים לאורך הרחוב. אנשים הסתובבו באותו היום הלומים. בפיגוע הבא בעיר, ההלם הוחלף בזעזוע ובזה שאחריו, אמרנו, "עוד פיגוע בתל אביב", ואף נציג של הממשלה אפילו לא טרח להגיע לזירה.
במקום לחייך ולהגיד שמגיע לתל אביבים המנותקים האלה, שיסבלו קצת וירגישו מה זה מלחמה, אנחנו צריכים להבין שכל מדינת ישראל נמצאת תחת איום. אתמול זה קרה בצפון, שלשום בדרום וביו"ש, ומחר זה עלול לקרות לך בירושלים או בחדרה. אסור לנו לאפשר לשלטון להפוך את המציאות הבטחונית הלא נורמלית הזאת, למשהו שגרתי, שמרחיק אותנו מהכאב, ומכריח אותנו להיצמד לשגרה.
דין קריית שמונה, כדין שדרות, בנימין, תל אביב וירושלים. אין פה שגרה, למרות שמנסים למכור לנו אחת כזאת. כולנו במלחמה, וכדי לנצח אותה, אסור לנו לתת ללחימה רחוקה מהעין, להיות גם רחוקה מהלב. כי בכטב"ם השלישי שיפול על תל אביב, ונקווה שלא יהיה כזה, כבר לא יהיו גלים פתוחים לאורך כל היום, אלא דיווח ענייני ויבש, כאילו זה לגמרי נורמלי.