מצבו של סעיף השוחד וכישלון השופטים: סיכום ביניים של משפט נתניהו

קשה לשחרר את המילים הללו מהמקלדת, אבל היום (אם לא תהיה הפתעה בימים הקרובים), הסתיימה המחצית הראשונה של משפט נתניהו - שלב עדי התביעה. המחצית הזאת נארכה "רק" ארבע וחצי שנים (מרגע הגשת כתב האישום), ומעט יותר משלוש שנים מאז עלה העד הראשון על דוכן העדים. עוד נגיע לשערורייה הזאת. כמעט בלתי אפשרי לסכם בטקסט אחד עשרות אלפי עמודי פרוטוקול. במאמר הזה ננסה לעשות זאת דרך הדמויות המרכזיות בשלושת התיקים. לא הנאשמים: ראש הממשלה בנימין נתניהו, הזוג שאול ואיריס אלוביץ' ומו"ל ידיעות אחרונות ארנון (נוני) מוזס, שכן הם היו פסיביים בשלב התביעה, אלא עדי המפתח, ונשאיר בסוף גם כמה מילים לשופטים.

מי בכלל זוכר את העד הראשון במשפט הזה שעלה להעיד באפריל 2021. ישועה אמנם עד מרכזי בתיק 4000, אבל שום סיבה בעולם לא יכולה להצדיק את העובדה שעדותו ארכה חצי שנה, בעיקר בשל החקירה נגדית הבלתי נגמרת שערך לו פרקליטו של נתניהו. ישועה הוא זה שנחשף לרצונו של אלוביץ' להעניק לכאורה שוחד לנתניהו. השוחד, לפי כתב האישום, היה בדמות הדלת הפתוחה שאלוביץ' ביקש לתת לנתניהו לתכנים העיתונאיים באתר וואלה. ישועה הוא זה שסיפק לחוקרי המשטרה הקלטות אינספור, מסרונים, מיילים ושאר ראיות שסיבכו את אלוביץ' באופן אנוש בחשד ממשי למתן שוחד. מאידך, העדות שלו לא סיבכה, וגם מלכתחילה לא הייתה אמורה לסבך, את נתניהו, שכן ישועה כלל לא עמד בקשר עם נתניהו ישירות.

וכאן, בדיעבד, עולה השאלה האם צדקה הפרקליטות שהציבה את ישועה כעד הראשון במשפט הפלילי נגד נתניהו בכלל ובתיק 4000 בפרט? המחשבה ההגיונית מאוד מצד צוות 4000 בראשות עו"ד יהודית תירוש הייתה שישועה יניח את תשתית השוחד מול עיניי השופטים, ימחיש את המוטיבציות והמילים המושחתות שייצאו מפיו של אלוביץ'. על המצע הזה יהיה ברור וקל יותר להניח אחר כך את התמורה - הטובות הרגולטוריות שניתנו לאלוביץ'. תמיד כדאי להוכיח את השוחד לפני שמוכיחים את התמורה, שכן שוחד יכול לחיות ללא תמורה. לעומת זאת, אם אין שוחד אין תיק.

בשלב העדות הראשית זה אכן הלך חלק. ישועה סקר את אירועי השחיתות, את ניסיונות השיבוש, את התחושה האישית שהתבהרה לו אט אט שהוא שותף לפעילות עבריינית. עו"ד בעז בן צור, סנגורו דאז של ראש הממשלה, הבין בחוכמתו שהרושם שיעשה תיק 4000 על השופטים בתחילת המשפט עשוי להשפיע על התיק כולו. לכן, הוא הפך את החקירה הזאת לעינוי עבור כולם - שופטים, פרקליטות, ישועה, וגם עבור העיתונאים המשועממים באולם. הוא העיק וייגע על אף שההפללה מצד ישועה בכלל נגעה ישירות בלקוח שלו, אלא בנאשם מס' 2 שאול אלוביץ'.

בן צור ביקש עד כמה שאפשר לגחך בפני השופטים את הרעיון שסיקור אוהד (או בשמו האחר "היענות חריגה") יכול להיות שוחד בכלל ובאתר וואלה בפרט. ישועה איננו איש תוכן, הוא לא באמת מבין בעריכה, ולמעשה כל המגע שלו מלכתחילה עם עורכים היה פסול מיסודו, שכן ישועה איש עסקי ולא עיתונאי. למרות זאת, משלא היה עד מומחה לעיתונות, בן צור בחר להציג בפניו במשך ימים ארוכים ידיעה אחרי ידיעה, אחרי ידיעה, כדי להוכיח שהאתר בכלל היה שמאלני ושככלל סיקר את נתניהו באופן שלילי. לרוב הידיעות הללו, לישועה כלל לא היה קשר, ובסוף מרוב ייאוש הנהן בהסכמה לכל שאלה טרחנית של בן צור. "תסכים איתי שזאת לא ידיעה חיובית", נהג בן צור לשאול. "מסכים", השיב ישועה בייאוש. חוץ מזה, וזה קו הגנה מובן הרבה יותר, בן צור רצה להראות שישועה לא נעתר רק לבקשות יועץ התקשורת של הגברת נתניהו ובן זוגה, אלא גם לבקשות פוליטיקאים בכירים אחרים, כמו יצחק (בוז'י) הרצוג למשל (שהתמודד אז מול נתניהו).

משך העדות של ישועה, חצי שנה, היה בלתי נסבל, בלתי מוצדק ובלתי ראוי. במקום לעצור, למקד, לכוון, לומר לבן צור שאין טעם בבקשת תגובה של העד פעם אחר פעם לעשרות ידיעות עיתונאיות ושאפשר להסתפק בכמה דוגמיות, שכן ממילא העניין הזה אינו תחום התמחותו של העד, השופטים אפשרו את המריחה הזאת, וקבעו את הסטנדרט הלא יעיל הזה להמשך המשפט.

האם בדיעבד היה חכם מצד הפרקליטות לפתוח את המשפט בעדות ישועה? התשובה היא חד משמעית לא, אבל זו חוכמה בדיעבד. ההיגיון הראשוני להתחיל איתו ברור, אבל בפועל, עדות ישועה הכניסה את השופטים לתיק מדלת לא טובה, משעממת ומייגעת. בדיעבד היה צריך להיכנס לתיק או דרך עדות העיתונאים העיקריים שחוו את השחיתות לכאורה, או לחילופין להחליף את הסדר ולפתוח עם האישום השלישי, תיק 1000, שהוא תיק שחיתות קל בהרבה להסבר מתיק 4000.

בניקוי הרעשים והצלצולים, ליבת עדות ישועה לא נסתרה אפילו לא במילימטר. אחרי הכול, הקלטות השיחות, המסרונים והמיילים, הבהירו היטב את המוטיבציה של אלוביץ'. העדות לא רק שלא סתרה את התיאורים בכתב האישום, אלא חיזקה אותם. האם לבן צור היה רווח משני מישועה כשהוכיח, לכאורה, ש"כך דברים נעשים"?, ולזה שידיעות רבות בוואלה לא היו טובות לנתניהו? מוקדם להעריך.

לא נאריך בעניין פילבר שכן שפכתי כאן בטורים אלפי מילים על האיש ועדותו. רק נאמר את זאת: פילבר הוא העד היחיד שיש לגביו קונצנזוס מלא בין התביעה להגנה. שתיהן מסכימות שמדובר בעד שקרן. פשוט כל אחת מייחסת את שקריו לשלב אחר בהליך הפלילי. ההגנה טוענת ששיקר במשטרה ובחלקים נרחבים בעדותו הראשית בבית המשפט. התביעה מנגד סבורה ששיקר בחקירתו הנגדית - החקירה שבה התמסר לחלוטין לפרקליטי נתניהו ושבמהלכה שינה את עיקרי עדותו ללא היכר זאת תוך מחשבה חצופה ואידיוטית שזה יעבור חלק. לימים יבין שלא לעולם חוסן. חודשים לאחר תום עדותו בוטל הסכם עד המדינה עמו ולכן הוא צפוי לעמוד לדין על העבירות שבהן נחשד מלכתחילה (תיק בזק).

מלכתחילה סבר הח"מ שהסיכוי של התביעה להביא להרשעתו של נתניהו בשוחד בתיק 4000 הוא סיכוי נמוך מאוד. עדות פילבר, ששיבשה את מהלך הנרטיב בכתב האישום בעניין פגישת ההנחיה (מבחינת מועד ומהות), רופפה עוד יותר את חוזקו של סעיף השוחד בתיק.

נזכיר בכל זאת שבתיק זה נאשם נתניהו גם בסעיף הפרת האמונים. כיוון שכולם נושאים עיניהם לעבירת השוחד בתיק (ולאירוע המשפטי הביזארי שקרה לפני קצת יותר משנה בלשכת השופטת, שמיד נגיע אליו), הם שוכחים את חומרתה הפוטנציאלית של עבירת הפרת האמונים, ששלחה אנשי ציבור רבים לכלא, ביניהם שלומי לחיאני ואהוד אולמרט (בתיק טלנסקי הואשם בהפרת אמונים ולא בשוחד). חוסר האמינות של פילבר כמעט ולא פגע בכוחו של הסעיף הזה. רבים מהתיאורים שלו במשפט, שלא נסתרו על ידי איש, המחישו את ניגוד העניינים החמור שהיה מצוי בו נתניהו, שבו מצד אחד עסק באינטרסים של אלוביץ' ומצד שני באינטרסים שלו עצמו באתר וואלה שבבעלות אלוביץ'.

כך למשל דווקא הוא התבקש להעביר קלסר מלא בדוגמאות לסיקור שלילי נגד נתניהו לאלוביצ'ים. מה למנכ"ל משרד התקשורת ולעיסוק כזה? ומה למנכ"ל משרד תקשורת ברכישות פוטנציאליות בשוק התקשורת (בתיק 1000 מסופר על פגישותיו עם מילצ'ן ואנשיו בביתו של האחרון בבית ינאי). גם אם התן והקח לא הוכח, בסבירות גבוהה ניגוד העניינים החמור התבסס, מה שמסביר אולי מדוע השופטים באותה פגישה מפורסמת בעניין תיק 4000 הציעו לפרקליטות לסגת רק מסעיף השוחד ולא מסעיף הפרת האמונים.

עדות חפץ הייתה אמורה להוכיח שתי נקודות מרכזיות. הנקודה הראשונה היא היסוד הנפשי של נתניהו. חפץ, שהיה בתקופה הרלוונטית יועץ התקשורת של בני הזוג נתניהו, היה האיש הקרוב ביותר לראש הממשלה בכל הקשור לאירועים שנמצאים בכתב האישום תחת ההגדרה - שוחד. האם נתניהו היה מודע ליחסי תן וקח? על השאלה הזאת יוכרע סעיף השוחד במשפט. חפץ חזר ואמר בעדותו שנתניהו היה מעורב בכל דבר, בכל גחמה של שרה או של יאיר, בכל בקשת התערבות כזאת או אחרת בוואלה. זו עדות חשובה כמובן. מצד שני, היא נטולת אקדח מעשן לתן והקח. בחקירתו הנגדית זרם חפץ באופן טבעי עם התזה של ההגנה כי ברור שכל לקוח יעשה דרך יועץ התקשורת שלו הכול כדי להשפיע ככל הניתן על האופן שבו הוא מסוקר.

הפרקליטות סבורה שמארג הראיות כולו יחד עם העדות של חפץ כן מספיקים כדי להוכיח את ההבדל בין מוטיבציה לגיטימית לסיקור אוהד לבין תיק 4000. הערך השני בעדות חפץ הוא המחשת האופי הפלילי של האירועים בעיקר מהצד של אלוביץ' אבל לא רק. חפץ הוא שהעיד על ליל שיבוש הטלפונים הגדול ועל השיחות המטרידות שהיו לו בעניין עם אלוביץ'. לולא האירועים הללו הוטחו בו בחקירתו במשטרה, ספק אם היה חותם בכלל על הסכם עד המדינה. התיאור של האירועים הללו בבית המשפט היה שומט לסתות.

גם על העדה המרכזית בתיק 1000 לא אאריך, וזאת בשל המאמרים הרבים שנכתבו כאן על עדותה. השורה התחתונה בעניינה שכל ניסיונותיו של עו"ד עמית חדד לערער את אמינותה נחלו כישלון טוטאלי. הוא בעצמו הבין את העניין די מהר ובשלב מסוים ניסה לשנות טקטיקה בחקירה הנגדית. חדד ביקש לקרב עד כמה שאפשר את פרשת הסיגרים והשמפניות ממגה אירוע של "קו אספקה", כפי שהוא מתואר בכתב האישום, לעניין שולי של מתנות בין חברים. הדרך שלו לעשות זאת הייתה, בין השאר, לנטוע בקרב השופטים את המחשבה שחלק גדול מהרכישות, שתועדו בחשבוניות שקליין החזיקה, לא שיקפו רכישות עבור בני הזוג.

בין השאר תקף את מתודת החישוב של קליין לפיה 65 אחוזים מרכישות השמפניות מכספו של מילצ'ן היו עבור בני הזוג. חדד שאל מאיפה המתודה והשופטים הצטרפו אליו לתהייה. כבר כתבנו כאן כי החישוב של הפרקליטות היה שמרני, אבל גם אם השופטים ישתכנעו שאינו מדויק, הם בוודאי לא יקבעו שרוב השמפניות והסיגרים נקנו למטרות אחרות. די אפילו במחצית הסכום כדי להרשיע את נתניהו בקבלת טובות הנאה אסורות. עדותה של קליין נתמכה ברובה על ידי עדים נוספים, כמו הנהג יונתן חסון או מנהלת משק הבית של ג'יימס פאקר, שני קוסקס, וכמובן מילצ'ן עצמו שהעיד כי הוא סומך בשתי ידיו על קליין. כך שנראה כי לפחות בגזרה הזאת, נכון לסוף שלב התביעה הזה, ידה של הפרקליטות בתיק 1000 די על העליונה.

שורה ארוכה של כתבים ועורכים מוואלה, ביניהם אבי אלקלעי, אבירם אלעד, ברוך שי, דב גילהר, עמית אשל, אבנר בורוכוב ואפילו ינון מגל, העידו על הלחצים החריגים שאפיינו את עבודתם, את ההחלטות התמוהות, את ההסתרות, את הדרישות המופרעות שהגיעו מכיוון ישועה (שהגיעו אליו מחפץ או מאלוביץ'). הם סיפרו איך הפכו למעין קורבנות למעשים מגונים בתחום האתיקה, ואיך נאלצו להתמודד עם הסיוט הזה יום יום. כאמור, בדיעבד התביעה הייתה צריכה להתחיל איתם. הם קורבנות העבירה הלא רשמיים בפרשה הזאת, ותמיד טוב שהסיפור יסופר בשלב ראשון מפי נפגע העבירה. שנית, הם היו יכולים להשיב טוב יותר מישועה על השאלות הטרחניות של בן צור בעניין אופיין של הידיעות השונות שפורסמו באותה תקופה, וכך להכניס נכון הרבה יותר את השופטים לעולם הזה.

הפרקליטות, ולפני כן המשטרה, חסכה מסיבה לא ברורה בחקירות ובעדויות של עיתונאים משמעותיים שחוו על בשרם את ההתערבויות המדוברות. ביניהם נמצא אמיר תיבון, שהיה הכתב המדיני של האתר וחווה אישית את הלחצים הללו, ושל כתבת המשפט באותה תקופה, גלי גינת, ,שידיעות שהגישה על פרשות נתניהו צונזרו. חבל, דווקא בפרק הזה אסור היה לפרקליטות לחסוך אפילו עד אחד.

מי שמקבל ציון שלילי בתעודת המחצית הארוכה הזאת הם במלוא הכבוד (לא בציניות) חברי הרכב השופטים בראשות השופטת רבקה פרידמן פלדמן. סיקרתי משפטים שבהם שפטו שניים מתוך שלושת השופטים. את השופט משה ברעם לא הכרתי לפני, שכן לא ישב הרבה בתיקים פליליים. פרידמן פלדמן ועודד שחם הם מקצוענים, חכמים, הוגנים וערכיים, בין אם בתיקים שהרשיעו ובין אם שזיכו. הביקורת שאני כותב אותה כאן כבר שנתיים וחצי היא לא על עמדתם בתיק שעד לפני שנה לא ידעתי עליה דבר (ומלפני שנה אני יודע יותר).

האחראים לכך שהגענו למחצית המשפט לאחר ארבע שנים וחצי הם שלושת שופטי ההרכב. הם אפשרו חקירות נגדיות אינסופיות, לא שלטו במה שהתרחש באולם, אפשרו התנהגות פרועה של סניגורים שנהגו להפסיק עדים באמצע משפט (מותר להתנגד לשאלה של תובע, אסור להתנגד לתשובה של עד). הטענה אינה כלפי סניגורים שכן הם יעשו הכול כדי להגן על הלקוח שלהם, אלא לשופטים שלא שמו להם גבולות. הם קיבלו כמעט כל בקשה חריגה לקיצור דיונים או לביטולם, לקחו חופשות ושבתונים בדרך, קיימו שלושה דיונים בשבוע ולרוב בשלוש וחצי שמטו את עטיהם. העובדה שאנחנו בקיץ 2024 במחצית המשפט היא לא פחות משערורייתית.

הסיבה השנייה לציון השלילי היא כמובן אותה פגישה תמוהה לפני כשנה בלשכת השופטת, שבה הציעו לפרקליטות לסגת מסעיף השוחד. למה? מדוע לעשות זאת לפני שנשמעו כל עדי התביעה? כבודם מנחשים מה העדים העתידיים יגידו? אם ישכנעו או לא? האם לא לצורך בירור העובדות, בעיקר בתיק כה רגיש שעוסק באישומים נגד ראש הממשלה, הציבור משלם להם את שכרם? יתרה מזאת, לדיון הזמינו השופטים גם את פרקליטיו של אלוביץ'. האם משמעות העניין היא שגם לאישום של אלוביץ' במתן שוחד אין סיכוי? מבלי לקבוע מסמרות, הראיות נגד אלוביץ' בעניין היסוד הנפשי חזקות בהרבה מהראיות נגד נתניהו, לפחות למראית עין. ואם לא התכוונו גם לאלוביץ', מה בדיוק עשו שם פרקליטיו בלשכה?

לסיכום: לא הייתה הכנעה בנוקאאוט לאף צד. מצב סעיף השוחד עגום, אך סעיפי הפרת האמונים בשלושת התיקים יציבים בהחלט. הכול כמובן יכול להשתנות לכאן או לכאן כשנתניהו ייחקר בחקירה נגדית צולבת, אלא אם יחליט מסיבה כזאת או אחרת לוותר על החוויה.