אגם גולדשטיין אלמוג שחזרה משבי חמאס בעסקת החטופים נאמה היום (שני) על הבמה בכיכר החטופים בתל אביב, בהקרנה מיוחדת של הסרט "זעקות ואז שתיקה". "מודה לכם שאתם כאן, אתם האנשים בהם אני נזכרת כשאני מרגישה לבד בתוך כל ההמתנה הזאת שמוצצת לנו את הדם, בתוך כל התסכול, בתוך התקופה הקשה בחיי כנראה. אתם איתי, מחזקים, מחבקים, מסתכלים, ונלחמים, נלחמים גם שכבר אין מילים. נלחמים מבחינתי זה פשוט מגיעים, פשוט לא שוכחים, פשוט חושבים עליהם. פשוט עושים למרות שלא פשוט בכלל".
"מאז שהשתחררתי אני נעה בין בכי על הקברים של אבא שלי ושל אחותי, לבין השמחה וההתרגשות העצומה על זה שאני בחיים, לבין המאבק עליכן והתמונה שלכן ברגע בו עזבנו אותכן. כבר כל כך קשה לי למצוא מילים, כל כך קשה לי לעמוד פה מול משפחות של חטופים, שחלקן משפחות של חטופים שפגשתי בשבי, כל כך קשה לחכות בתוך עולם של עליות ומורדות כל כמה שניות בודדות".
"אני נתתי הכול בעזה, הייתי קמה בבכי, אמרתי לאמא שאין לי כבר כוח יותר, אני עייפה, המלחמה הזאת גדולה עליי. נתתי הכול והייתי שואלת את עצמי בשביל מה? בשביל מי? לקח לי זמן למצוא תשובה. בשביל החיים, אתן הכול. אני חיה, צריכה לחזור למשפחה, צריכה לספר את הסיפור שלי, את הסיפורים ששמעתי.
"נתתי הכול מעצמי שם בעזה. נלחמתי. והן, נלחמות! איזה לוחמות! ממש ברגע זה, הן נותנות הכול.
מכניסות לעצמן מחשבות טובות, מזכירות לעצמן שהן בחיים. אתם יודעים כמה זה קשה להזכיר לעצמך שאתה חי כשהמוות עוטף אותך מכל כיוון?".
"לאובדן יש דרכי התמודדות. שלבים של הבנה, עצב, כעס לפעמים. אבל לזה שהסתכלנו בעיניים אחת של השנייה ואני הבטחתי לכן, הבטחתי לכן שאעשה הכול, הבטחתי לכן שעוד רגע אתן משתחררות,
לזה שהסתכלנו בעיניים אחת של השנייה וביקשתן ממני, תספרי הכול רק שהוא לא ייגע בנו שוב.
לזה, לזה אין דרכי התמודדות. זה לא כתוב באף נייר, לא אצל שום פסיכולוג. לא כתוב מה עושים אחרי הבטחות בין שבויים, לא התמודדתי מעולם עם שברון לב כזה. לא מסוגלת יותר בין האבל והאובדן לנוע גם בתחושה של פספוס והפקרה. לא מסוגלת שתתפספס העסקה".
"ניתנה לי ההזדמנות להשתתף בסרט כל כך חשוב, סרט שהוא תיעוד היסטורי לפשעי המין של חמאס במתקפת הטרור האכזרית בשבעה באוקטובר. הסרט הזה הוא על מציאות, מציאות בה נשים נאנסו, עונו, נשחטו. הסרט הזה הוא על מציאות בה פוגעים מינית בנשים בשבי, הסרט הוא על פגיעות בנשים שאחריהן רק שקט נותר. והסרט הזה הוא על אותן הנשים שאנחנו כל כך קרובים להציל, כל כך קרובים למנוע מהם פגיעה, או עוד פגיעה".
"אל תתייאשו, תרימו את הראש, יש עוד הרבה להציל. כמה זה קשה לא לדבר, כמה שקשה לא לצעוק
כשאתם מדברים שם בלחישות. כמה זה קשה להילחם ולעשות הכול ולהישאר תקוע באותה מנהרה.
וכמה טוב זה עושה לשמוע שאנשים מתאספים כי הם בעד השחרור שלך, כי הם רוצים להחזיר אותך הביתה".