החרדים הם שרלטנים! לפחות בכל מה שנוגע לאותנטיות שלהם. החרדיות הנתפסת בעיני רבים כיהדות המקורית היא לא יותר מעוד תנועה רפורמית חדשה. כשהמודרניזם והחילונות פרצו לעולם, העם היהודי הגיב בארבע התחדשויות שונות. שתיים שאפו להשתלב אחרת במרחב הגלותי:
- המוני יחידים שהתבוללו.
- התנועות המתקדמות (הרפורמית והקונסרבטיבית), ששאפו לאפשר את המשך הקיום הקהילתי בתוך סובב לא-יהודי חילוני.
לעומתן, התבלטו שתי תנועות של בדלנות מפני העולם הרחב:
- הציונות, שביקשה לפתור את "שאלת היהודים" במסגרת מדינת לאום חדשה מחוץ למרחב האירופי.
- החרדים, שביקשו לעצור את האור החדש והמסנוור של הנאורות והמציאו את המושג המְנַוֵּן "חדש אסור מהתורה".
החרדים, אם כן, הם לא יותר מרפורמים בצד של הבדלנות. מי לא מבין שהם לא מקוריים? מה, אברהם אבינו נתן למלאכים, שבאו לבשר לו על התעברות שרה הזקנה, קוגעל או קישקעס? משה רבנו עלה להר סיני באמצע יולי עם שטריימל על הראש? שטויות. כל אלה, לצד מערך ההחמרות האובססיבי, הם המצאות מודרניות לחלוטין. לכן חובה לדחות את טענתם לאותנטיות ולבלעדיות על הזהות הדתית והלאומית. התנועות הפלורליסטיות, המחדשות והליברליות בדת היהודית מצאו את דרכן לארה"ב הפתוחה ובראו את יהדותה המרשימה; ואילו הסגירות, צרות האופקים והקנאות הדתית עלו לישראל והשתלטו על מרבית מערכות ההפעלה שלה.
מאליה עולה תהייה: מה סוד הקשר הטבורי בין החרדיות הישראלית (ובתה החורגת החרד"ליות) לימין השמרני? עם השנים נוצר בישראל היתוך מרתק בין שתי תורות הבדלנות היהודית המנוגדות ביותר של העת החדשה; הציונות והחרדיות. סימביוזה שבה, כך נראה, אף אחת מהן לא יכולה להתקיים בלי השנייה. העימות המתמיד בין הציונות החילונית לאופוזיציה הדתית שלה הביא ללבלוב ושגשוג של שתיהן בתקופות מסוימות, לדעיכה הדדית בתקופות אחרות ולסימביוזה של ניגודים בזמן הזה. כך הן משלבות ידיים היום: החרדיות מעט פחות גלותית והרבה יותר תאוות כוח, פחות אנטי-ציונית ויותר שותפה פעילה במעשה המרכבה המדינתי. והציונות (שהגדרתה לא ברורה כלל) פחות בטוחה בעצמה, פחות חילונית והרבה יותר דתית ומסורתית. החרדיות הישראלית המודרנית הפכה לחסרת יכולת קיום עצמי - כלכלי - בלי הריבונות הציונית, והציונות - על כל ענפיה - כמעט ולא יכולה להגדיר את זהותה ויהדותה של המדינה שהביאה לעולם בלי הקביים החרדיות. בין הגוף הציוני-לאומני והנפש הדתית-הפונדמנטליסטית יתקשה ישראלי לא דתי, לא ציוני, או לא יהודי למצוא כאן את מקומו כאזרח שווה בין שווים. וזה לא נעצר שם.
הימין הקלאסי עבר מוטציה. הליכוד, שהיה מפלגה לאומיות ליברלית, ניגף בפני גייסות נתניהו שהם ימין אחר לגמרי. הביביזם מקיים קשרים מעוותים עם אורח החיים החרדי אורתודוקסי. ביחד הם מציגים מצג שווא של פופוליזם חולני. שילוב אמונה שהם האומה הטבעית ואין בלתם, עם פולחן הערצתו של המנהיג (רב או פוליטיקאי), המגלם בדמותו ובמעשיו את רצון העם. כל מי שמתנגד להם ולו הוא אויב מר. ההכלאה בין עדת המעריצים העיוורים לכתות החרדיות נמצאת ביסוד מנגנוני ההשמדה של ישראל המקורית.
האורתודוקסיה - מילולית, הדעה הנכונה/הישרה - היא תפיסה חסרת כישורי סבלנות וסובלנות לכל מה שדוחה את ההגמוניה שלה או מערער על אמונותיה. הדתיות הזו מתגוננת בתוקפנות אלימה מפני ערכי הליברליזם והאינדיבידואליזם, מקדשת את עליונות השבט הגנטי - אומת הדם הנבחרת - על פני כלל המין האנושי, ולא מפסיקה לחשוד בערכים האוניברסליים המערביים. כפופה לרודנות הסמכות הרבנית, מבוהלת מכל אפשרות של שינוי ומעדיפה את מנהג האבות המדומיין על פני טובת ילדינו הקונקרטית.
נשמע מוכר? לא פלא. זאת בדיוק גם השקפת העולם של הימין הפופוליסטי, האתני. גם הוא מאמין רק בגישה אחת, זו שלו; מעריץ מנהיג חזק וריכוזיות שלטונית; מקדש את העליונות הלאומנית-יהודית ואלים כלפי כל השאר; רואה כל ביקורת על השלטון כחתרנות ובוגדנות; לא מסוגל להתקיים בסביבה של ריבוי דעות, מתקשה להסתגל לשינויים חברתיים מהירים ועוין את הרעיונות הפרוגרסיביים.
זאת השותפות הטבעית בין הימין הפופוליסטי לאורתודוכסיה של ד' אמותיה. בין נתניהו העריץ הנערץ, גולדקנופף ורבניו וסמוטריץ' וקנאיו. הדרך הפוליטית לפרק את הברית הארורה הזו היא ליצור את הברית הליברלית. להכיר במצב החירום העכשווי ולאפשר שיתוף פעולה מעבר להקבצות המפלגתיות המיושנות. בין איימן עודה לאביגדור ליברמן פעורות כמה תהומות, אבל גשר של ליברליות אזרחית יכול להיבנות ביניהם. צריך לתקן את הנוסחה "יהודית ודמוקרטית" ולהסתפק בדמוקרטית - כי היהדות הישראלית לא יכולה להכיל את הדמוקרטיה, ואילו הדמוקרטיה מסוגלת ואף רוצה להקיף חמישים גוונים של יהודיות ולא רק אותם. ואם זה קשה מדי בשלב הזה, אז לפחות להחליף את הסדר: דמוקרטית, ורק אז יהודית.
ובשולי הדברים, שווה לזכור עוד דבר אחד קטן אבל משמח: החברות הדתיות - החרדית והציונית-דתית - לא סגורות הרמטית. שיעורי היוצאים מהן מטפסים בהדרגה, ובאחוזים גבוהים. לא מעט מבניהן ומבנותיהן מעדיפים את המרחבים הדוגמטיים פחות והמשתלבים יותר בכלל החברה. למגמה זו השלכות רבות. אחת מהן היא שהמאבק בין פתוח לסגור - עדיין פתוח. וכפיוטו של יהודה עמיחי: "פתוח סגור פתוח. זה כל האדם".
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית