מפקדת גדוד קרקל סא"ל אור בן יהודה סיפרה הבוקר (ראשון) על בוקר השבת השחורה, על הקרב ההירואי שניהלה עם 12 הלוחמים שלה ועל הרגע שהייתה בטוחה שהיא הולכת למות שם. "הרמתי את הראש לשמיים והתנצלתי בפני הילדים שלי ארז, נטע ואלה", סיפרה ב-103FM.
"הייתי מפקדת הגדוד 3 חודשים, סגרתי את השבת הזו", תיארה תחילה. "התחלתי את היום ב־6 בבוקר, בעקבות הפיצוצים מעלינו. סמ"פ של המוצב הכי צפוני בגדוד שיושב ליד בני נצרים מודיע לי על נפילות במוצב מסביב. מבחינתנו זה אירוע חריג כי זה מוצג שיושב ממש על גבול מצרים. הבנתי שיש משהו חריג, והתחלתי נסיעה לכיוון צפון עם התאג"ד. זו הייתה נסיעה מורטת עצבים, הידיעה שיש לי כוחות תחת ירי פצמ"רים, הרבה שאלות וחוסר הבנה של מה שקורה. אין לנו תמונת מצב מעודכנת ואנחנו לא יודעים על הפשיטה".
"באזור השעה 7 בבוקר אני מגיעה למוצב, ראיתי את הרקטות על ציר פילדפי וליד המוצב, והלוחמים שחיכו לי לתדריך. ידעתי שיש חשש לפשיטה, ראינו את הסרטון משדרות. נעמדתי מולם כשאני אומרת להם שאנו באירוע חריג, יש ירי נרחב לכל העוטף, ופצועים ונפילות בתוך היישובים. כולם היו עם עיניים בורקות, ומכאן - חלוקת משימות".
"אף אחד מאיתנו לא התאמן לסיטואציה"
על אותם רגעי אימה, סיפרה: "היו כ־40-50 לוחמים ולוחמות. אמרתי להם לקחת איתם את כל מה שהם יכולים. אמרו לי שכבשו את מוצב סופה. כשאתה מדמיין לעצמך מוצב צה"לי נכבש, זה לא נתפס. אמרתי ללוחמים להיות מוכנים להיתקלות, והתמונה הראשונה שראינו היא אכזרית, מלא פצועים, ומתחילים להריח ולקבל תמונה של מה קורה. הגענו 12 לוחמים בשלב הראשוני, בהמשך הקפצתי את כל החטיבה. פלוגת הטנקיסטיות שלי יצאה על זחלים, תותחיות על, נסעו 40 ק"מ. הן היו אמורות להגיע אליי אך נתקלות בכרם שלום, ואז בחולית, וניהלו לחימה לאורך כל היום. היוזמה הייתה שלנו, בחרנו לצאת להתקפה. אמנם הופתענו מגודל הסיטואציה, אבל בחרנו ללכת להילחם. אף אחד מאיתנו לא התאמן לסיטואציה, אך הייתה שם רוח קרב מטורפת, לוחמים ולוחמות מאוד אמיצים שהבינו שאם המחבלים יעברו אותנו, נהיה בסיטואציה בה זה הולך לתוך היישובים, ואסור לנו שזה יקרה".
לצד היותה של סא"ל בן יהודה לוחמת בעלת אומץ בלתי נתפס, היא גם אמא לשלושה ילדים, ארז בן ה־7, והתאומות נטע ואלה שיעלו בקרוב לכיתה א'. "הם חתיכת עוגן מטורף", אמרה. "באחד הימים הם התקשרו בשיחת וידאו ואמרו שרואים אותי בטלוויזיה, נלחצתי שנתנו להם לראות דברים קשים. הם סיפרו 'אמרת שאת מקווה שאנחנו גאים בך, אז אנחנו גאים בך, ורצינו להגיד לך שתחזרי כשתנצחו'. באותה סיטואציה בשטח, היה שלב שהרמתי את הראש לשמיים, ידעתי שאני אמות שם, הרגשתי את המוות, כי אמרתי לעצמי מה הסיכוי שנצא מכאן, אנחנו 12 לוחמים ויש פלוגה של מחבלים שנוהרת לכיווננו. הרמתי את הראש לשמיים והתנצלתי, אמרתי 'ארז, נטע ואלה, אני מצטערת שאמא נקלעה לסיטואציה הזו".
"אם לא היינו יוצאים להתקפה, הם היו מגיעים ליישובים"
"בתוך מג"ד אישה אני יכולה להגיד שהלוחמים והלוחמות שלי הם גם הילדים שלי. הם מאחוריי מחכים לפקודות, ושאם אסתכל עליהם בפרצוף של 'כולנו הולכים למות עכשיו', כנראה אף אחד לא יתפקד. הם היו פשוט מדהימים. 12 שעות של לחימה מטורפת. לאט לאט צברנו שם כוח רציני. רק ב 8 וחצי בערב הגענו למצב שאנחנו מטהרים את המוצב. בסריקות אחרי, גילינו שהם היו בדרך אלינו, למוצבי הגדוד. אם לא היינו יוצאים להתקפה, הם היו מגיעים ליישובים והמצב שלנו לא היה שונה מכל מוצב אחר. חמאס לא חשבו שיפגשו קסדות עם קוקו".
בסיום, שיתפה מפקדת גדוד קרקל בהתרגשות: "כשסיימתי קורס קצינים, אמרו לי שאני צריכה לעשות השלמה של תומכי לחימה כי אני אישה. אמרתי שאני לא מוכנה כי אני לוחמת, ורוצה לעשות השלמה כמו כל הלוחמים. בהתחלה זה לא החליק לכולם בגרון, אבל הגעתי עד לאלוף בצה"ל שאישר זאת. כשהתגייסתי הייתי בחורה מאוד ביישנית, לא חשבתי שאהיה מפקדת בצבא. איפשהו המפקדים שלי זיהו את הפוטנציאל שלי ודחפו אותי קדימה. אף פעם אל תעצרו כשאומרים לכן לא, אנחנו מסוגלות להכל, יש לנו איכויות אחרות שאנחנו מביאות איתנו. אם היום את נמצאת באיזשהי התלבטות, תתחילי, שם יהיו מפקדים טובים שידחפו אותך לאורך הדרך".