תשעה חודשים לאסון, נותרנו עם שתי כותרות מרכזיות: הכותרת הראשונה היא שאפשרות השמדתה של מדינת ישראל חזרה לסדר היום, וכבר אינה נראית מופרכת בעיני אויבינו. ולא רק בעיניהם. הכותרת השנייה היא שעל אף הצלחתה המסחררת של מכת הפתיחה ב־7 באוקטובר, בסוף לא הושמדנו. תוכניתו של יחיא סינוואר קרסה לאחר שלב הפתיחה. הוא הצליח להפתיע את האימפריה הישראלית במבצע הונאה מתוחכם והנחית עלינו את המכה הכואבת בתולדותינו, אבל כל מה שהיה אמור לקרות מיד לאחר מכן - פשוט לא קרה.
סינוואר התנצל בדיעבד בפני חסן נסראללה על כך שהפתיע גם אותו. יכולותיו של המודיעין הישראלי, על פי סינוואר, לא אפשרו לו לעדכן את שותפיו ל"ציר ההשמדה" במועד ההתקפה. נסראללה כנראה בלע את העלבון, אבל לא עשה מה שסינוואר ציפה שיעשה ולא הצטרף מלא־מלא למלחמה. הוא שיגר, הוא ירה, הוא הציק לישראל, אבל הוא לא הנחית מתקפת טילים עוצמתית על מרכזי הכוח הישראליים, שדות התעופה, הצמתים, מטרות התשתית וריכוזי הכוחות. הוא התיישב על הגדר בצפון, רגל פה ורגל שם, ויצא ידי חובתו.
גם ערביי ישראל הכזיבו את סינוואר, ואת בן גביר. הם שקטים יחסית. ביו"ש, לעומת זאת, הגחלים לוחשות. יש שם מאמץ צה"לי ושב"כי מתמשך, יומיומי, כדי למנוע מהלהבות להתפרץ. הדבר האחרון שאנו זקוקים לו שם זה הטרור היהודי, אבל נגדו אין מי שיפעל. המשטרה הולאמה מזמן, ידיו של שב"כ כבולות, עכשיו גם מעצרים מנהליים הוצאו מארגז הכלים. מי יודע, אולי בסוף יצליחו סמוטריץ' ובן גביר להביא את מלחמת הגוג ומגוג, למרות הכל.
הכישלון של סינוואר לחבר את הזירות ולפתוח עלינו את שערי הגיהינום לא אומר שאפשר להירגע. להפך. הבליץ נכשל, וסינוואר וחבר מרעיו עברו לאופציה ב': התשה. זה מה שהם עושים עכשיו. בשבוע שעבר קברנו 12 חיילים, וזה לא היה שבוע חריג במיוחד. צה"ל מתקרב ל־700 חללים מאז 7 באוקטובר, לפני שספרנו את האזרחים ואת החטופים. זהו קצב שחיקה שישראל לא תוכל לעמוד בו לאורך זמן. ולא רק חיי אדם נשחקים כאן. גם ערכים, גם מהות, גם כושר עמידה, גם לכידות פנימית.
יותר ויותר ישראלים מהרהרים בקול רם אם זה המקום לגדל בו את הדורות הבאים. יותר ויותר ישראלים כבר לא משוכנעים שישראל הנוכחית היא אותה מדינה שהוקמה כאן על ידי האבות המייסדים לפני 76 שנה. אנחנו מדממים בכל התחומים - לוחמים, אזרחים, רופאים, מדענים, הייטקיסטים ועוד מיני ישראלים טובים שמקבלים הצעות קוסמות מעבר לים. חלקם מנגבים את הדמעות, אורזים את החפצים ועוזבים.
חלקם מתלבטים. בקצב הזה, השכבה שמחזיקה כאן את הכלכלה, הביטחון, האקדמיה, התעשיה וההיי-טק תלך ותיחלש, תלך ותתפוגג. הסכנה הזו ברורה ומוחשית יותר מסכנת השמדה פיזית על ידי חיזבאללה, איראן וכל מי שביניהם. מדובר בסכנה ברורה ומיידית.
דבר אחד כבר לא ישתנה, גם אם נשיג את "הניצחון המוחלט" שמשווק לנו מוכר הרהיטים שחטף את המדינה: יחיא סינוואר הפך את עצמו לגרסה המודרנית הכי קרובה לסלאח א־דין. מעמדת נחיתות ניצחת, הוא הצליח להנחית על המעצמה הישראלית את המכה הקשה ביותר שהונחתה עליה אי פעם. הוא לעג למודיעין הישראלי, הוא העלים את צה"ל, הוא הלם בבטן הכי רכה של ישראל והגשים את כל סיוטיה.
הוא המיט אסון כבד גם על בני עמו, אבל זה לא ממש מעניין אותו. העיניים שלו עלינו. רק עלינו. הוא רואה את החברה הישראלית מתפרקת לנגד עיניו ונהנה מכל רגע. הוא מאמין, יותר מאי פעם, שהזמן פועל לטובתו. הוא יודע שלא יאריך ימים, אבל יודע ששמו ייחרט לנצח בהיסטוריה של עמו. כל זה התאפשר על גופותינו.
החדשות הטובות הן שעל אף שסינוואר תפס אותנו בנקודת החולשה הנמוכה והקיצונית ביותר שבה היה אפשר לתפוס אותנו, הצלחותיו הצבאיות הממשיות היו קצרות טווח ומועד. זו היתה התקפה במעמד צד אחד בלבד. לא היתה התראה, לא היה צבא, לא היו פיקוד ושליטה, לא היתה מוכנות, לא היתה רצינות, לא היתה תורת הגנה ראויה לשמה. בצד שלנו, לא היה כלום. ועדיין, עד ערב 7 באוקטובר כבר היו רוב רוצחי הנוח'בה מתים, או נמלטים על חייהם בתוך הרצועה. את העוטף והמדינה הצילו בודדים, קבוצות, התארגנויות אד־הוק של לוחמים, אזרחים, שוטרים וסתם אנשים שפשוט קמו והלכו להילחם על הבית.
כמו שסינוואר חשף את קלוננו ב־7 באוקטובר, כך הוא חשף גם את עוצמתנו. כמו ש־7 באוקטובר היה שעתנו הקשה ביותר, אסוננו הכבד והמחריד ביותר, כך הוא היה גם אחד מימינו הגדולים. כמויות הגבורה העילאית שהופגנו לאורך היום הזה מעמידות בצל את כל הגבורה הישראלית מאז תקומתנו ב־1948 ועד היום. ועוד היד נטויה.
ואחרי שאמרנו את כל זה, קשה להבין איך יותר מדי אנשים שהיו אחראים ליותר מדי כשלים עדיין מכהנים בתפקידם. בחדשות 12 בשבוע שעבר הובאו המיילים האחרונים ששיגרה אותה ו', הנגדת מ־8200 שהזהירה והתריעה וניבאה את האסון בחודשים שקדמו להתרחשותו. המיילים האחרונים ששיגרה למפקדיה, שבוע או שבועיים לפני הטבח, הם מסמך בלתי נתפס שחושף את גודל האטימות, היהירות, הזחיחות, ההתנשאות, הרשלנות (הפושעת) וההתעלמות שהובילו לאסון.
אני מצפה מהרמטכ"ל הרצי הלוי לדאוג לכך שכל מי שקיבל את המיילים האלה ולא הפך מיד את כל השולחנות בסביבתו יעוף הביתה בקלון, אם אפשר גם בלי פיצויים ופנסיה. ככה פשוט. יש כאלה שסבורים שהאחראים הללו צריכים להגיע עד בית הסוהר. אני לא ביניהם. אבל העובדה שחלק מהם עדיין מכהנים בתפקידיהם היא לא פחות מבלתי נתפסת. מקמ"ן האוגדה, דרך קמ"ן הפיקוד, דרך כל השרשרת שקראה את זעקותיה של ו' והיסתה אותה בזלזול. הם צריכים להיעלם מחיינו.
נכון לעכשיו, ממשלת ישראל לא עסוקה בהגנה, לא עסוקה בהתקפה, לא עסוקה בשיקום ולא עסוקה בתכנון העתיד או באסטרטגיה כלשהי. היא עסוקה בהשמדה. לא של האויב, אלא של המותג הישראלי. זה משתקף בכל מעשה, בכל מחדל, בכל החלטה של הכנופייה שחטפה את ישראל. הכל הפוך. בשבוע שעבר הוארך פינוי תושבי הצפון עד 31 באוגוסט. נדרש לכך תקציב של חצי מיליארד שקל. באותו שבוע ממשלת הביזה חילקה כ־900 מיליון שקל של כספים קואליציוניים למגזרים, קבוצות לחץ וחרדים, כאילו אנחנו בעיצומם של ימי שגרה ונופש. את הכסף הזה היה צריך להפנות למאמץ המלחמתי ולהמשך מימון פינוי האוכלוסייה.אבל הם לא נוגעים בו. הם לא יסכנו את הקואליציה. הם יסכנו את המדינה. הם ממשיכים לחלק את השלל ולבזוז את הביזה, כאילו כלום. ולכן בוצע קיצוץ "רוחבי" שיפגע בכולנו, במקום לנצל כספים קואליציוניים. רק על זה צריך לסיים מוקדם ככל האפשר את כהונתה של ממשלת החורבן הזו.
ממשלה שפויה היתה חותרת עכשיו בכל כוחה לסיום הפורמט הנוכחי של המלחמה בעזה והחזרת כל החטופים והגופות. ראש ממשלה אחראי היה מגיע לסיכום שקט עם הנשיא האמריקני שיאפשר לנו להמשיך להילחם נגד חמאס בדרך שבה אנו נלחמים נגד הטרור ביו"ש, להמשיך לצוד את ראשי חמאס ולחזור לעזה בזמן ובמקום שנחליט.
הבעיה היא שאין כאן ממשלה שפויה ואין כאן ראש ממשלה אחראי. יש כאן אדם שנגוע בניגוד עניינים מובנה כמעט בכל פעולה שהוא עושה, ובעיקר בפעולות שהוא לא עושה. אדם שזקוק להארכת המלחמה ככל האפשר, בעוד שמדינתו זקוקה להפסקתה מהר ככל האפשר.
אנחנו צריכים לסיים את המלחמה בעזה, כי סכנת חמאס מוזערה למינימום, לפחות לשנים הקרובות. אסור לתת לו לצמוח שוב, וצריך להמשיך לפעול עד שיהיה ברור שאין תשתית צבאית משמעותית של חמאס בעזה. סדר העדיפויות הנוכחי הוא לעבור צפונה ולסיים גם שם את האירוע מהר ככל האפשר, כדי להתפנות לאתגר האמיתי: השלמת מעגל הבריתות האזורי - ממרוקו ועד סעודיה, בחריין והאמירויות, בהנהגה אמריקנית.
ייצוב הברית האמריקנית־סונית־ישראלית נגד איראן. שיקום צה"ל והגדלתו המשמעותית. מילוי מחסני התחמושת של צה"ל לממדים שכמוהם לא נראו עד כה, ואני מדבר על פי עשרה ממה שהיה קודם (וגם זה לא יספיק). היערכות לאפשרות של מכה צבאית באיראן, על תשתית הגרעין, אם וכאשר יתברר שהם עומדים לחצות את הסף ולפרוץ גם ב"קבוצת הנשק".
את ההתחשבנות ההיסטורית נדחה למועד מאוחר יותר. האיש שחתום על הפצצה האיראנית הוא היום ראש הממשלה שלנו. הוא זה ששכנע את דונלד טראמפ לצאת מהסכם הגרעין. הוא זה שהזניח את האופציה הצבאית. הוא זה שהתמקד בהישרדותו במקום בהישרדותנו. השנים האחרונות שלו בשלטון החלישו את ישראל, פגעו בעוצמתה, ריסקו את ההרתעה שלה, החלישו את כלכלתה ופירקו את החברה והלכידות הפנימית.
צריך לשקם את כל זה. צריך לבנות את כל זה מחדש. החדשות הרעות הן שהוא עדיין כאן ואין לו שום כוונות לעזוב אותנו לנפשנו ולתת למדינה להתאושש מפגעיו. החדשות הטובות הן שיש כאן כוחות עצומים, חיוניים, פטריוטיים וציוניים שמסוגלים לאתגר הגדול העומד בפנינו. לו יהי.