כשאתה מטולטל בתוך סערת פשעים ופחדים מוחלטת קשה לך - אולי אפילו בלתי אפשרי - להבין את מקורות הזוועה. וקשה עוד יותר לראות, מבעד לענן השחור והכבד, את זריחתו של יום תקוות חדש.
לפעמים צריך להרחיק מהזמן והמקומות כדי לקבל פרספקטיבה של תקווה. למשל אל המוזיאון העירוני החדש בווינה. כשאומרים מוזיאון מיד חושבים על מוצגים עתיקי יומין, שברי חרס, ספרים ששרדו, תמונות מהתקופה וחליפות שריון של אבירים. אך מכיוון שהמקום שם לעצמו למטרה להיות "מרחב פתוח לדיאלוג וסלון דמוקרטי בלב וינה", הרי התקופה שהובילה למלחמת העולם הראשונה, שתי המלחמות וכל שאחריהן, הן ליבת האתגר.
וינה של המאה הקודמת היתה עיר מרתקת. בירתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית החשובה. הכל תסס בה. מלוכנים וקוסמופוליטים, לאומנים וליברלים, אמנים ושרלטנים. יהודים ואנטישמים. פרויד, הרצל והיטלר סבבו, הגו ופעלו באותם הרחובות באותם הזמנים. בימי מלחמת העולם השניה אי אפשר היה להבדיל בין רחובות וינה לרחובות ברלין, בין מחנות ההשמדה ועבודות הפרך של האוסטרים לאלה של הגרמנים; יחידה נאצית מדינית שלמה ורציפה. והאוסטרים - כדרכם, יש שיאמרו - זכרו את היותם הקרבנות הראשונים של היטלר ושכחו את האופוריה העצומה של המוני האוסטרים הנלהבים מהסיפוח.
כך תיעד את הרגעים האלה סטפן צוויג המיוחד: "סבור הייתי כי חזיתי מה יקרה כשחלום השנאה של היטלר יתגשם, והוא יכבוש כמנצח את וינה, העיר שדחתה אותו בנעוריו בהיותו עני ונכשל. אך כמה מהוסס, כמה קטן, כמה עלוב התגלה דמיוני, וכל דמיון אנושי, לעומת אי-האנושיות שהתפרצה ב-13 במארס 1938, יום נפילתה של אוסטריה שלל בידי האלימות הגסה! עתה נשמטה המסכה".
כשתמה המלחמה מערב גרמניה עברה תהליך דה-נאציפיקציה עמוק ומשמעותי. ואילו אוסטריה הצליחה לחמוק מהחינוך מחדש, מסתתרת מאחרי מסך הקורבנוּת:"אנחנו הקורבן הראשון. הרי גרמניה פלשה אלינו ב-1938 - האנשלוס הידוע לשמצה - ומשכך, אנחנו האוסטרים לא אחראים כלל". לקח הרבה שנים ומשברים כדי לפתוח את תיבת הפנדורה הזאת, ובקומה השלישית של המוזיאון, ההתמודדות עם אחריות העבר והשלדים שבארונות נעשית במלוא העוצמה והכנות. שיתוף הפעולה הנלהב של האוסטרים עם הנאצים; האנטישמיות עתיקת היומין, שוד הרכוש ופשעי ההשמדה; הכל על השולחן. והם לא נעצרים ביום האחרון של המלחמה ובהסכמי הכניעה, אלא ממשיכים להציג את זרעי הפורענות בני ימינו. את השנאה, הקסנופוביה והנאו-נאציות של כאן ועכשו.
ואצלנו? אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת פשעים. שום דבר ממה שישראל עוללה לפלסטינים מ-1948 לא מצדיק אף אחד מפשעי חמאס ב-7 באוקטובר, ושום דבר מזוועות היום ההוא לא מצדיק את פשעי ישראל בעזה מיני אז (ויש כמה וכמה פשעים שכאלה). לא פלא אפוא שרבים נפלו לתוך מלכודת הייאוש, התמכרו לחרב האוכלת לנצח ואיבדו כל תקווה. אבל המיואשים טועים: כל הסכסוכים נפתרים בסופו של דבר. ואז יום אחד נסתכל אחורה ונתהה: איך לא הפסקנו את הזוועות האלה קודם?
כן כן, יום יבוא והאיבה והפשעים יסתיימו. בירושלים, ממש במרכז קריית הלאום, יקום מוזיאון השלום, מוזיאון ההיסטוריות וחשבון הנפשות, דוגמת זה הווינאי. ורוחו כשיר הסיום של אלתרמן: "את הרע צריך לראות כדי להלחם בו - על הטוב צריך לשמור בכדי להתנחם בו".
לכן יתועדו בו בלא פחד וטשטוש כל אויבי השלום ומנאציו, כדי שלא נשכח אותם לעולם וניזהר מהם תמיד. קיר שלם יוקדש לתמונות פספורט שינציחו את קרבנות השווא שנפלו לאורכו של מצעד האיוולת, ישראלים ופלסטינים יחדיו. תורת הגזע היהודית תחשף במלוא רשעותה לצד הקנאות המוסלמית בכיעורה. הטרור הפלסטיני והיהודי יונצחו. יוצגו חלומות השלום שהוחמצו. יועלו על נס אישים ותנועות שלא ויתרו מעולם על החלום ועשו בסוף שלום. זה יהיה בית פתוח המחוייב לפלורליזם, אנושיות וקידמה חברתית. מקור השראה למבקרי המקום, לבני ובנות שתי הקהילות הלאומיות ולכל באי עולם. מגדלור של התראות מפני רוחם הרעה של אלה שאישם לא דועכת לעולם.
ודווקא צוויג מהעולם הווינאי של אתמול, זה שלא הצליח לשמור על חייו, לא מת נואש לגמרי: "אני נושא עיני אל מערכות הכוכבים הנושנות שזהרו מעל ילדותי, ומנחם עצמי באמונה המורשת, כי מפולת זו תחשב להפוגה בריתמוס הנצחי של ההליכה קדימה".
וכדבריו של אברהם לינקולן, מבטל העבדות ומנצח מלחמת האזרחים: "אין דרך מכובדת להרוג, אין דרך עדינה להרוס. אין שום דבר טוב במלחמה - חוץ מזה שהיא מסתיימת". אל תגידו יום יבוא - הביאו את היום.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית