הם נאלצו להימלט מביתם בעקבות המלחמה. עכשיו הם מתגייסים כדי להגן עליו

אילאי כהן הסתתר במשך יממה שלמה בביתו בעוטף עזה, מתפלל שהמחבלים שמתדפקים על שערי המושב לא יצליחו להגיע אליו ואל משפחתו. העיניים לא זזו ממסך הטלפון, הודעות האימה מבני כיתתו בתיכון נופי הבשור הציפו את הוואטסאפ. אחת מהן נרצחה בבוקר מתקפת הפתע.

באותם רגעים ראה את אחיו הגדול, המשרת בגבעתי, נקרע בין תחושת הדחיפות לצאת להילחם להפצרות של אמו שיישאר בממ"ד. כהן שמע את החיילים הלוחמים להגנתו - ומנגד, הרגיש את המחדל והעזרה שמיאנה להגיע. שם, החלה להתגבש החלטתו לעקוב אחרי אחיו ולשרת בעצמו באותה יחידה.

כמותו יעשו רבים אחרים מהתלמידים שסיימו השבוע את תקופתם במערכת החינוך. תושבי העוטף, מפוני הצפון, ואחרים שחוו את השלכות 7 באוקטובר, והבינו שאינם יכולים לשבת על הספסל מול האיום שהפך מוחשי. רגע לפני הגיוס, שלושה מהם סיפרו בריאיון לוואלה על הבחירה בשירות קרבי.

ישנם ילדים שמסמנים מגיל צעיר את השירות ביחידות לוחמות כמטרה. כהן, תושב עמיעוז, לא היה אחד מהם. "לא תמיד חשבתי על קרבי", הוא מודה. "ב-7 באוקטובר הייתי בבית עם המשפחה. שמענו שהתחילה חדירה והלכנו כל המשפחה לסבתא שלי שגרה במושב. אח שלי רץ עם הנשק איתנו. כולנו היינו בממ"ד, התחלנו לשמוע יריות והבנו שיש אירוע מתגלגל. אח שלי רצה ללכת להילחם אבל לא היו לו אפוד וקסדה אז אימא שלי אמרה לו שלא יצא. חבר טוב שלו, איתי נחמיאס, יצא להילחם במפתחים ונפל בקרב. אימא שלי לא סיפרה לו עד הערב כשהאזור היה נקי כדי שלא יצא אחריו".

"המחבלים הגיעו למושב שלי ולא הצליחו להיכנס", סיפר. "כל הזמן הזה מור מאיר מהכיתה שלי שלחה לנו הודעות בקבוצה, כתבה ששברו לה את החלון בבית. בסוף היא נרצחה עם אבא שלה. אמרתי לעצמי, אם היא וילדים אחרים נהרגו מטר מהבית שלי, מי אני שלא אתרום. שאם כבר אני מתגייס אנסה ללכת הכי רחוק. רציתי ללכת אחרי אח שלי".

ולמרות זאת, הוא אומר, הבחירה "מאוד קשה". לא כולם היו מסוגלים למעשה דומה. לדבריו, לא מעט מחבריו ללימודים יצאו מגיוס לקרבי בעקבות הטראומה מהמתקפה. הצבא התחשב בהם, כמו גם בהעדפות גיוס אחרות של תושבי האזור שלו למשל. "יש להם חרדות, קשה להם להירדם בלילה עכשיו. הם החליטו שצה"ל זה לא מסגרת שמתאימה להם, ולא נלחמו בהם", כהן מסביר. "הרבה מהם מרגישים שהפקירו אותנו. יש הרבה שגם לא חזרו לגור במושב. ילדים שאני מכיר התחננו שיגיעו כוחות והם לא הגיעו. אבל כשאני שומע כמה חיילים נהרגו כדי שאחיה, אני לא יכול לעשות משהו אחר".

רק בבוקר למחרת משפחת כהן חולצה בשיירה צבאית. במשך חודשיים שהו במלון מפונים באילת, עד שחזר יחד עם חברים ממושבים באזור לגור בביתם. בינתיים, עד הגיוס, הם מנסים למצוא תעסוקה. "אני למשל עבדתי עם התאילנדים במכולת", הוא מספר. "אני לא אוהב לשקוע בתוך דברים. אני יודע שאם יקרה עוד דבר כזה ארצה להיות שם ולהגן על החברים שלי שגרים פה, במקום הכי יפה בעולם. אני מקווה שלא יפקירו אותנו עוד פעם".

בחזית השנייה, בצפון המדינה, התושבים הצעירים מגיעים לגיוס לאחר טלטלה ששיבשה את שנתם האחרונה בתיכון. תאריך הגיוס כבר נקבע, מועד החזרה הביתה עדיין לא ברור. "אני מפונה, או יותר נכון עקורה, כבר שמונה חודשים", אומרת ליאור בנימיני, תושבת קריית שמונה. בקרוב תהפוך ללוחמת מן המניין בחיל הגבולות.

עבורה זו לא הייתה שאלה. "תמיד ידעתי שאני רוצה לעשות את זה. אני גרה בצפון ואנחנו חוטפים לא מעט. גם לפני המלחמה יכולת לפעמים לשמוע אזעקות ונפילות. כשגרים שם מרגישים את החיילים ששומרים עליך, שומעים את החיילים נלחמים ומגנים לך על הבית, קורעים את התחת. ועכשיו שומרים לי על הבית בזמן שאני לא יכולה להיות בו. כשאני רואה את זה בא לי גם לתת את החלק שלי".

"אני לא אשקר, תמיד יש חששות לקראת הגיוס, אבל האירועים האחרונים רק נתנו לי את החותמת שאני רוצה ללכת", היא מסבירה. "אנשים התחילו משימה ולא יכלו לסיים אותה. המדינה שלנו צריכה אותנו, עם כל הפחד והכאב".

המלחמה הגיעה עד ביתה, שנפגע לפני שבועיים בשריפה שהתפשטה בצפון בעקבות השיגורים מלבנון. מבחוץ ומבפנים, הבית התמלא פיח. "החדר שלי משקיף על ההר והכי קרוב אליו. הרכוש שלי נפגע. כל הבגדים והחפצים שהשארתי כי לא היה לי איפה לאחסן אותם במלון מפויחים לגמרי. אחד הרכבים שלנו נפגע מפגיעה ישירה", היא מספרת.

את החודשים האחרונים העבירה המשפחה במלון על שפת הכנרת. "חדר אחד עם שמונה נפשות. לא פשוט בכלל, כל אחד צריך את הפרטיות שלו. אין לך את כל הדברים שלך, אין מקום לעצמך. כולם אחד בתוך השני", אומרת בנימיני. את הנחמה ניסתה למצוא בפרויקט הסיום של מגמת הצילום שלמדה בה בבית הספר אורט דנציגר, עליו עבדה לאורך השנה. "צילמתי תמונות שקיעה. רגע של שקט בתוך הבלאגן. הלכתי כל יום עם עצמי למקום עם נוף יפה כדי למצוא שלווה". לדבריה, "אם לא היה לי רכב לא היה לי אפילו איך לראות את חברים שלי. כולם מפוזרים עכשיו, מקריית שמונה ועד אילת. לא ככה רציתי לסיים את י"ב. אבל החיים ממשיכים".

נתיב בן סימון, גם הוא מקריית שמונה, יתגייס לגולני. "ערב לפני 7 באוקטובר עוד יצאתי עם חברים, הכול כרגיל. קמתי כמו כולם לשבת השחורה ויום אחרי כבר מצאנו את עצמנו בטבריה", נזכר. "ההורים שלי פחדו והחליטו שנתפנה עצמאית. אחרי זה עברנו לתל אביב ועד עכשיו אנחנו פה".

"לפני המלחמה בחיים לא חשבתי להיות בקרבי", הוא משתף. "כשקמתי בבוקר וראיתי שאנשים נרצחו, הבנתי שאין מי שיכול להגן עלינו חוץ מעצמנו. באותה מידה זה יכול היה לבוא מהצד השני, מלבנון. ואז לא יודע איפה היינו היום".

"רציתי להגן על הבית, על הצפון המופגז", אומר בן סימון בגאווה. "קיבלתי דרייב. אני רואה את החיילים, את החילוצים המטורפים של החטופים, ורוצה להיות שם גם. יש לי עוד חברים שהיו בטוחים שילכו לשירות לא משמעותי ועשו תפנית. ההורים בלחץ מזה, אבל אמרו שיהיו איתי לא משנה מה אני אבחר. ואני מאמין יהיה בסדר".