צר לי עליך בן דודי אילון.
איך נפרדים מהבר פלוגתא הכי יקר שלי? מורה ומחנך נערץ על תלמידך. ב-7 באוקטובר קמת ועזבת הכול, יצאת להגן על המולדת שלנו, מדינתנו שאנחנו כל כך אוהבים. לוחם, גיבור ישראלי. בשעה שאתה התנדבת לשרת במילואים בגליל, הקמתי עם חברי את חמ"ל "אחים לנשק" בבית קמה, וכמוך עסקנו בהצלת חיים ופינוי תושבי העוטף. זוכר את הפירגון ההדדי, בשיחה איתך בערב שבת, כשבוע מפרוץ המלחמה, בשעה ששנינו הרחק מבתינו.
אילון, אנחנו שונים. זיהינו שתהום פעורה בינינו. אתה חרד"לי בכל רמ"ח אבריך, ואני מייסד את "אחים לנשק" כביכול האנטיתזה שלך. אני כל מה שאתה, אבל הפוך… רחוקים אבל קרובים, וכמו שנהגת לומר, לא מפסיקים להיות אחים.
כבר שנה וחצי שאנחנו בשיח מתמשך של אינספור שיחות, וואטסאפים והקלטות. לא מסכימים על כלום ושום דבר, אבל הכול בהערכה וחיבה הדדית. דנים ומתווכחים, כל אחד מייצג את עמדתו, כל אחד והאמת שלו. חלוקים ומעריכים, מקשיבים בכל הכוח גם כשקשה.
למעשה, רק על דבר אחד הסכמנו תמיד: ברור היה לנו שצריך למצוא מזור לקרע. אנחנו חייבים למצוא יחד פתרון. באחריותנו לאפשר לנו ולדורות הבאים עתיד משותף וטוב, מבוסס על ערכים יהודיים. היו לך רעיונות מעשיים, רצית לייצר מפגשים, חשבת שנוכל יחד לעזור בגישור, האמנת שזה אפשרי, לא רצית לוותר. לצערי לא התקדמנו מספיק, ומאז פרוץ המלחמה דיברנו פחות ועשינו יותר, כל אחד בדרכו. לא הספקנו למצוא את הנוסחה.
אתה יודע, הייתה לך לוויה מפרקת. מלא אנשים, כולם ממררים בבכי, משפחה מפוארת נפרדת מבנה האהוב. עצב עצום. מעולם לא ראיתי את המשפחה שלנו כל כך מרוסקת ושבורה. נורא.
אני מקשיב עתה להקלטות שהשארת לי, ודמעות שוטפות את עיניי. השארת לי מורשת של נועם הליכות, כבוד, יכולת הכלה והקשבה, והרבה רצון טוב. מצורפת תמונה עכשווית שלך, ותמונה משותפת שלנו שציפי שלחה לי ביום מותך. בטח מלפני איזה 30 שנה, בה אתה מסביר לי איזה עניין…
אהבתי אותך בן דוד יקר שלי. למרות ריבוי אי ההסכמות, אהבתי את הקשר שלנו. אנצור בליבי את הפלפולים המשותפים שלנו והשיח המלמד והמעשיר.
תְּהֵא הַשָּׁעָה הַזֹּאת שְׁעַת רַחֲמִים וְעֵת רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ.
הכותב הוא ממייסדי אחים לנשק ובן דודו של אילון ויס שנפל בקרבות בעזה.