בכל שנה בסתיו העיניים פונות צפונה, לשטוקהולם. מידי יום במשך שבוע האקדמיה השוודית המלכותית למדעים מודיעה מי הזוכים בפרס נובל בתחומים השונים, ואנחנו שוב מחכים לגלות כמה מאתנו זכו, כדי לטפוח לעצמנו על השכם הלאומית. מאחורי הפרס לשלום (שניתן בנורבגיה) והפרס לספרות יש שיקולים פוליטיים, וקשה לכמת הישגים בתחומים הללו. אבל בתחומים שמבוססים על נתונים ונוסחאות, אין עוררין שהפרס משקף הצטיינות אנושית.
ותראו! יהודים מקבלים כחמישית הפרסים! ואנחנו רק חמישית אחוז מאוכלוסיית העולם! אנחנו זוכים יותר מפי מאה מחלקנו היחסי! איזו גאווה! כמה נחת! ההסברים לתופעה מתמקדים בהיותנו מיעוט נרדף שנדרש להצליח וכן בקידוש הלמידה, עוד מימי קדם: מה היא תורה, אם לא לימוד?
כשהעם החכם הזה הקים מדינה, היה ניתן לצפות שהיא תהיה התגשמות החוכמה. אלא שפרסים לחוד, ושכל ישר לחוד. פוליטיקה פה, ונוסחאות שם.
הנוסחה הכי פשוטה היא כנראה: אחד ועוד אחד הם שניים. אבל מתברר שלא תמיד, ולא אצל כל אחד.
כך, בעוד הצבא זועק על כוח אדם חסר, הכנסת החליטה למסד את הפטור לחרדים. נו בסדר, בדמוקרטיה, לא פקידים מחליטים - הסמכנו נבחרי ציבור להגדיר מדיניות ועדיפויות. אלא שימים ספורים אחר כך, הממשלה החליטה להאריך את שירות המילואים. אז יש צורך או אין צורך? תזכירו לי, כמה הם אחד ועוד אחד?
בפרס בכלכלה חלקם של היהודים הוא עוד יותר גדול - בערך שליש. כיצד מדינת היהודים מתנהלת בתחום הכלכלי? הנה אזהרה טרייה של כלכלנים בכירים על השלכות היעדר השוויון לעיל. הם לא נזכרו עכשיו. לאורך זמן הם מתריעים שתמיכה ציבורית נמשכת באוכלוסייה החרדית הצומחת, מבלי שזו משתתפת כיאות בשוק העבודה (כי אי אפשר, בלי ליבה וכיוצא בזאת), תגרום נזק בלתי הפך ליכולת של המדינה לספק שירותים לתושביה. ואצלנו? כשיגיע הזמן נבדוק כמה בדיוק יוצא אחד ועוד אחד. עד אז נמשיך כרגיל, כאילו כלום.
אמנם הפרסום שדיווח שנתניהו הוא בין האנשים החכמים בעולם חזר בו, אבל אצל רבים, זה נשאר בתודעה - אנחנו מובלים בידי גאון ברמה בינלאומית. עומדת בפניו בחירה: לשמר את הקואליציה באמצעות חתירה ל"ניצחון מוחלט" (כל מי שמבין סבור שהביטוי חסר משמעות וכמובן אינו בר ביצוע) או להצטרף לסעודיה בחוד החנית של קואליציה בינלאומית נגד אירן, המהווה סכנה קיומית לישראל. מצד אחד הטבה אישית קצרת מועד, מצד שני השקעה ארוכת טווח בעתיד המדינה. מה עושה מנהיג גאון? אחד ועוד אחד הם, אה, מממ, בעצם.
שאמשיך? על שרים שתפקידיהם מחייבים תקשורת עם העולם אך אינם יודעים לועזית? על הריסה מודעת של גשרים עם בני ברית, לטובת כותרת בת-חלוף? על הקריאה המתגרה "שיישרף להם הכפר" בעוד אצלנו יישובים שלמים עולים באש?
ביום שני, שבעה באוקטובר, תתקיים בשטוקהולם ההכרזה הראשונה השנה, על הזוכה בפרס נובל ברפואה. כנראה הפעם נתפנה פחות לספור זוכים יהודים ולהתגאות בהם, כאילו זה פרס אישי לכל אחד מאיתנו. זאת כי באותו היום עצמו נציין שנה לפרוץ המלחמה, שנה שבה ממשלת היהודים החכמים שבה ומוכיחה שאין גבול לטמטום, תחום שאיננו נושא שום פרסים.
הכותבת היא שגרירה בדימוס