הערצת אישים תמיד מלווה אצלי בתחושת אי נוחות. בשל הקירבה הגדולה מדי בין "הערצה" ל"עריצות", והיה לנו כבר די בנערצים עריצים שהיו ועודם מזיקי-על. להעריץ את ביבי זאת איוולת במקרה הטוב, וחולשה אישיותית במקרה המצוי. להיות חלק מתפיסת העולם הביביסטית זה כבר הרבה יותר מסובך.
עוד מעט הוא הולך - לכלא, הביתה או בדרך כל בשר. לעומת זאת ה"ביביזם", מורשתו ותורתו, לא הולך לשום מקום. הוא נטוע כל כך עמוק בנשמה היהודו-ישראלית, ויידרשו שנים רבות של מאבקים וקטטות כדי לעקור אותו מהשורש. על שלושה דברים עומד העולם הביביסטי: על הדת, על השבטיות ועל שנאת העולם.
על הדת
הציונות ניסתה לתת תשובה חדשה לשאלות מיהו יהודי ומהי יהדות. יהדות שאינה דת, ויהודי שהוא לא רק סכום אמונותיו. היהודים הם לאום הזכאי למקום תחת השמש, כמו כל שאר הלאומים - החדשים והישנים, האמיתיים והמומצאים. זו ההסבה של העם היהודי מקהילה דתית, המוגדרת על ידי אמונותיה ומנהגיה, לקבוצה לאומית הקשורה קשר בל יינתק עם רעיונות של חילון ומודרניזם.
יגאל עילם היטיב לתאר את שני צדדיה של הלאומיות. "בשעתה היפה, בשלהי ימי הביניים, ייצגה הלאומיות עיקרון מאחד ומרחיב שורות, בהשוואה לסדר הפיאודלי שקדם לה. הלאומיות התבססה אז על תשתית מוצקה - התרבות המשותפת לבני המקום. עמים ולאומים היו בעלי צביון תרבותי ייחודי משלהם. הם היו בראש וראשונה נשאי תרבות, שמרכיביה היו שפה, מנהגים והיסטוריה משותפים".
ואז השתנה כיוון הזרימה של הנהר הלאומי: "ה'התעוררות הלאומית' היום נעה בכיוון הפוך: היא סתגרנית, מתבדלת, מצופפת שורות. כל כולה הפגנה של פחד מאובדן זהות, שכן, במציאות הגלובליסטית המתהווה, התרבות הלאומית הייחודית מיטשטשת והולכת".
היסוד הביביסטי הראשון הוא אפוא נסיגה מפוארת מהרעיון הישראלי החילוני, מרחיב השורות, אל הגדרות דתיות צרות אופקים וקנאיות. בדיוק כמו המירע הלא סובלני של כל הדתות. מישראליות ליהדות, מלאומיות אזרחית לשבטיות לאומנית.
על השבטיות
השבטיות היא תורת הצמצום. כינוס כל זהותו של האדם לשני מימדים: הגנטיקה, ושייכות לקבוצת הדומים לי בלבד. להאמין שיהודי הוא מי שנולד ליהודי (או ליתר דיוק, ליהודייה) משמעו הגדרות של יהדות על פי הרכב הדם, ולא לפי המורשת התרבותית, וקבלה של ההגדרות הנאציות המצומצמות ביותר כפי שבאו לידי ביטוי בחוקי נירנברג. למשל: חוק האזרחות: "אזרח [הרייך] הוא רק אותו נתין המדינה בעל דם [גרמני] או בעל דם קרוב... אזרח [הרייך] הוא בלבד בעל הזכויות הפוליטיות המלאות החוק להגנת הדם [הגרמני] והכבוד [הגרמני]".
או בדוגמה אחרת: "חדור הכרה שטוהר הדם [הגרמני] הוא תנאי מוקדם להמשך קיומו של העם [הגרמני], חדור רצון בלתי נמנע להבטיח את האומה [הגרמנית] לעולם..."
נשמע מוכר? חוק השבות, חוק הלאום, בית"ר טהורה, מוות לערבים (סליחה - למחבלים) - לא פלא. זאת השבטיות הלאומנית המוגבלת ביותר, אומת הדם שבתוכה הצליח נתניהו לכלוא את הזהות הישראלית שהיתה יכולה להיות אחרת.
ועל "העולם כולו נגדנו"
זאת כמובן אמונת הבל מוחלטת, הנפוצה כמו דברי אלוהים חיים. חלק ממנה טבעי לנו; זאת הבדלנות היהודית עתיקת היומין. לשימורה בנינו שלוש חומות הגנה נגד הגויים השנואים-שונאים: התזונה השונה (דיני כשרות), שלא מאפשרת שולחן משותף; לוח השנה השונה, שלא מאפשר שילוב מלא בכלכלה, בתרבות ובחברה; והסקס, האוסר כל זיווג שאינו טהור דם וגזע. כל שלוש החומות האלה קרסו. יהודים - ובכללם ראשי ממשלה - אוכלים שרצים ונבלות. יהודים חוגגים את הסילבסטר לזכרו של האפיפיור סילבסטר הראשון, ושרים יהודיים קובעים פגישות לפי לוח ינואר עד דצמבר. מי בכלל יודע מתי זה מר-חשוון. והמין? טוב, זה כבר אינטימי, אז נעזוב את זה ונניח שכל זיווגי היהודים כולם בקדושה ובטהרה.
זה הבל שימושי. זהות המבוססת על שנאת האחר לא מחייבת שום מאמץ. ככל ששונאים אותנו יותר, אנחנו מוגדרים יותר ולא צריך להתאמץ כלל למען הזהות והיעדים המשותפים. הגוי/האנטישמי/האחר/השמאלן/השחור/הערבי/ההומו/הפמיניסטית מגדירים אותנו, ואנחנו משוחררים מכל עול חיובי של הגדרה או מחויבות. ומכיוון שהתרגלנו לעצלות המוסרית הזו, חובה לאבחן: זה אנחנו נגד כל העולם. לא כל העולם נגדנו.
כדי להביס את הביביזם צריך תורה שלמה שתיאבק בשלושת אלה. ואלה עקרונותיה: יהדות היא תרבות שהדת היתה חלק ממנה, אבל היא איננו המהות העמוקה שלה. השבטיות היא נגע נורא, שרק מחויבות חסרת פשרות לכך ש"כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם. כולם חוננו בתבונה ובמצפון, לפיכך חובה עליהם לנהוג איש ברעהו ברוח של אחווה" - תייבש את שורשיה המסרטנים.
ומכיוון שזו ההצהרה העולמית המחייבת בדבר זכויות האדם, אנחנו חייבים להכריז על סוף הבדלנות ואימוצה של אסטרטגיית שילוב ושיתופי פעולה - מיהדות של כל גזעניה לישראליות של כל אזרחיה.
וכאן חובה להדגיש משהו שלא תמיד ברור אצלנו. המאבק הוא למען זכויות האדם, כל אדם באשר הוא. לא מאבק למען קבוצת מיעוט כלשהי. כי אם קבוצות המיעוט נאבקות רק למען הטוב של עצמן (תיקון חוק הלאום עבור הדרוזים בלבד, אמרנו? חוקים מיוחדים לחרדים חוקקנו?), אז מה ימנע מהרוב לבקש זכויות מיוחדות עבור עצמו?
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית