בצלו של עץ הפיקוס הגדול בקיבוץ ניר עוז, ליד חדר האוכל המחורר מכדורים, נערך אתמול (ראשון) טקס פרידה מעמירם קופר שנחטף לעזה ונרצח בשבי, בעודו בן 85. אלמנתו נורית ששהתה עמו בשבי ספדה לו, וכך גם ילדיו, שהאשימו את הממשלה בהפקרת אביהם למותו.
בהיעדר אפשרות להביאו לקבורה, הטקס לא דמה להלוויה. בני המשפחה, קיבוצניקים גאים, גם לא רצו שיהיה. קדיש חילוני במקום זה המסורתי, הקראת שירים שכתב, כולל אחד שהלחין וביצע מיכה שטרית במקור, והפעם נכדתו של עמירם שרה לזכרו - "שמש של יום". אהוד בנאי הקריא ושר גם הוא.
המיקום שנבחר היה סמלי, אחד המרכזיים בחיי תושבי הקיבוץ, ובעיקר מהנקודות הבודדות שנותרו שלמות. לא שרוף ומשוסע, ירוק ולא אפור-שחור. מאות משתתפים הגיעו לכבד את זכרו של עמירם, התיישבו על כיסאות כתר ושמעו את דברי המשפחה, לה היה חשוב לקיים את הפרידה בקיבוץ שהיה ממקימיו.
הטקס היה מתווה דרך. אנחנו רוצים לעשות יותר כאלה בניר עוז כדי להחזיר את האנשים הביתה, להמשיך לקשור את המקום לאנשים", סיפר שרוליק קלבו, שהיה לבנו של קופר."יש הרבה משפחות שלא רוצות ומוכנות לחזור ולנו חשוב שהמקום יישאר בית".
"סופם הטרגי של חייו של עמירם קופר במנהרות חמאס אינם מעידים על משך חייו לאורכם", ספדה נורית. "קופר זכה להגשים את כל חלומותיו, הקים משפחה לתפארת וגידל ארבעה ילדים באהבה ומסירות אין קץ, וטיפח תשעה נכדים לתפארת. הוא הצליח לבטא את כישרונו בכתיבת שירים והלחנת מנגינות. בתקופת חייו האחרונה הקדיש את מרצו לקיבוץ המתחדש. יהי זכרו ברוך, נזכור אותו לכל אורך חייו ובכל אשר שלח ידו".
רותם, בנו, נשא דברים אחריה. "אבא, לא ככה זה היה אמור להיגמר. רק אתמול הייתי ילד שנתלה על ידך וחובק את רגלך, ואתה היית האבא הכי חזק, שמתקלח במים הכי חמים, ויודע את כל התשובות לשאלות הכי מטרידות", נזכר. "חיים שלמים נגדעו בטרם עת, מפעל חיים מפואר נשדד ביום שחור. הראש מסרב להפנים והנפש דואבת ושותתת".
בהמשך, סיפר על חייו הגדושים בעשייה של אביו. "פגשת והתאהבת עד כלות באימא ויחד הקמתם וגידלתם משפחה לתפארת. ילדים, נכדים ונינים שהתפקדו כולם כאן ביום פרידה זה. דבקתם בניר עוז ולא עזבתם את ביתכם גם בימים קשים תחת מתקפות טילים, וכך גם בשבת השחורה, כשנחטפתם על ידי מרצחים עלובים, ונזנחתם על ידי מנהיגים קטנים ופחדנים. בדרך נס אימא שוחררה והוחזרה לחיק משפחתנו לאחר 17 ימים. נחמה מועטה אנחנו מוצאים בעובדה שידעת שכך היה. הימים, השבועות והחודשים שחלפו מאז שחרורה של אשתך ודאי היו קשים מנשוא, כשהנפש בין תקווה לייאוש והגוף מתקשה לתפקד בתת-תנאים המשפילים שבהם הוחזקתם", אמר, ומתח ביקורת על תפקוד הממשלה: "ובכל זאת, בתעצומות נפש, שרדת חודשים ארוכים, ארוכים מספיק כדי שמדינתנו שהוקמה כדי לספק ביטחון לעם היהודי תמלא את חובתה כלפיך וכלפי חבריך".
"סליחה שנכשלנו כולנו", הוסיף, "מראש ממשלת ישראל ועד אחרון חבריך. תפקידה של מנהיגות אמיצה היא ליזום ולייצר הזדמנויות להביא לשחרורך אך לא כך היה הדבר. הסיפור הזה יכול והיה צריך להיגמר אחרת. ועל כך הדם רותח והנפש כואבת".
הייתי גאה להיות הבת שלך", ספדה רוית, בתו של עמירם. "אהבת את אימא בכל לבך. הייתם בלתי נפרדים לאורך 60 שנות זוגיות עד שנאלצתם להיפרד במנהרות חמאס. היו לך חיים מלאים ועשירים עד 7 באוקטובר. ביום הארור הזה בוצע בקיבוץ ניר עוז היפה טבח. נחטפתם אתה ואימא מביתכם ואף אחד לא היה להציל אתכם. עברתם ייסורי גוף ונפש שלא יתוארו במנהרות חמאס. חיכית והאמנת שהמדינה שלך תציל אותה. כשאימא שוחררה אפילו לא הספקתם להיפרד. הצלחת ממרום גילך לשרוד את האימה בשבי ארבעה חודשים, אינני יודעת מאיפה שאבת את הכוחות".
"המדינה שכל כך אהבת הפקירה אותך ב-7 באוקטובר והמשיכה להפקיר אותך אל מותך", האשימה. "התרוצצנו שמונה חודשים, מנסים להשפיע על הנהגת המדינה האטומה, אנשים ללא ערכים וחזון. לא הגיע לך למות כך, במנהרות חשוכות, באי-ודאות, בחרפת רעב וחולי, רחוק ממשפחתך ואוהביך. תסריט האימה הזה לא נכתב באף סרט והפך למציאות שלנו. עכשיו אתה כבר לא סובל ויש בכך מעט הקלה. אזכור אותך תמיד גבוה וחסון, מלא ברוך ואהבה, חכם כל כך".
"מאז השבת השחורה היינו מלאי תקווה לחזרה שלך", אמרה נכדתו עדי נחומוביץ'. "זעקנו כל מוצאי שבת את הקול שלך שלא נשמע מהמנהרות במטרה לגרום למדינה שכל כך אהבת לעשות הכול כדי להחזיר אותך. שרדת בגבורה בשבי בלי אוויר. אני מקווה שמחשבה שבקרוב נתאחד חיזקה אותך, שידעת שאנחנו נלחמים בשבילך. אני עצובה שהמדינה שחינכת אותנו לתת ולתרום לה לא הצליחה להציל אותך. היית צריכה לסיים את חייך בשיבה טובה, מוקף באהבה שהענקת לנו. זה לא פייר". נכדו אור סיפר כי עמירם כתב לו שיר, "החתול הג'ינג'י", והקריא אותו לזכרו.
קופר נולד בחיפה. ב-1957 הגיע לניר עוז והיה ממייסדי הקיבוץ, כחלק מגרעין של תנועת השומר הצעיר. במהלך חייו הוא עסק כמקצוע בעיקר בכלכלה, תחילה בקיבוץ עצמו, ובהמשך 24 שנים כמנהל כספים ובקרה ביישובי חבל מעון. "מספרים היו הדבר שלו", אומרים במשפחה.
היה לו דבר נוסף, מרכזי לא פחות - הכתיבה. כל חייו עמירם כתב. מאמרים בנושאי כלכלה וחברה, דעות נוקבות על המדינה והממשלה. שירים על חלוציות, חקלאות ומלחמה, "ארץ ישראל היפה", שיצאו לאור בשני ספרים. אחד השירים, "שיבולי פז", הפך ללהיט ריקודי עם בביצוע הגבעתרון.
בבוקר השבת השחורה שוחח עמירם עם משפחתו, וסיפר ששומע רעש ורקטות, עד שנאלץ לסגור את הטלפון. ב-09:30 הפצירו בו לנעול את דלת הממ"ד והוא השיב שכבר עשה זאת, ושהכול בסדר, עד שלא היה. בני הזוג נחטפו יחד עם עוד 75 מתושבי הקיבוץ לעזה. הכתף של נורית נשברה בדרכם לרצועה, אך לאחר מעט יותר משבועיים שבה לישראל.
לאחר חודשים בשבי פרסם חמאס סרטון בו נראה עם זקן ארוך ללא משקפיים, לצד החטופים חיים פרי ויורם מצגר. שבוע לאחר מכן, סרטון נוסף פורסם על ידי ארגון הטרור, בטענה שאיבדו עם השלושה קשר בעקבות הפצצות צה"ל. "ראינו בן אדם כבוי", אמר אז שרוליק, והביע תקווה שאין אמת בדברים, בדומה למקרה חנה קציר. "לא ספרנו אותם. מבחינתנו הוא חי והכול בסדר". לאחר שמונה חודשים מרגע חטיפתו, הודיע דובר צה"ל על מותו.