וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כמה מבצעים נועזים צריך כדי לחלץ 120 חטופים?

אברהם בורג

עודכן לאחרונה: 10.6.2024 / 2:16

אי אפשר לא לשמוח למראה החטופים, אבל אח"כ תוקף הספק. ארבעה פדויי שבי תמורת מאות הרוגים - זה ראוי? הייתכן שהצבא שלנו מתעלה במבצעים נקודתיים, אבל מפסיד במלחמות? ככל שהוגים במצב יותר, אנו נדמים לילדים שאבדו ביער, לכודים בין אבי האומה הנרפה למכשפת חמאס האכזרית

מבצע ארנון: כך נוהלה הפעולה מחפ״ק הפיקוד ואוגדה 98 בדרום הארץ/דובר צה''ל

החילוץ הקשוח והקסום של סוף השבוע הותיר רבים מאיתנו שמחים ונבוכים, מתרגשים ועצובים. איך אפשר שלא לשמוח למראה ארבעה ששבו מן התופת? ליבו של מי לא רחב למראה איחודי המשפחות, ומי לא דמע בחושבו על כל אלה שיקיריהם לא חולצו? האופוריה לרגע הציפה את כולנו. ואחר כך חזרו כל המחשבות הספקניות. הן כבר לא מקננות רק בשולי התודעה. הן מתפרצות אל מרכז ההוויה ותובעות תשובות: ארבעה פדויי שבי תמורת מאות הרוגים - זה ראוי? וכמה מבצעים הירואיים צריך כדי לחלץ 120 חטופים? והאם יש לנו צבא שיודע להתעלות רק במבצעים נקודתיים אבל מובס במלחמות של ממש? ומי זה האיש המוזר הזה עם הכרבולת האפורה שתמיד בא להצטלם כשיש שמחה, הגרסה הממשלתית ללירן חולצה אפורה? מה הוא עושה בשאר הזמן?

לפעמים אני חושב שאנחנו כמו ילדים אבודים ביער. כמו סיפורם של עמי ותמי. ילדותם היתה איומה. בבית היה אביהם הנרפה נתון לגחמותיה של אמם החורגת, אדנית הבית להלכה ולמעשה. ובמעבה היער ארבה להם מכשפה רצחנית ורעבתנית. כדי למצוא את דרכם ביער בין מלתעות המכשפה לצרחות המרשעת, פיזרו השניים חלוקי נחל ואחר כך פירורי לחם כדי לסמן את דרכם חזרה הביתה.

החטופים שחולצו מעזה נפגשו עם בני משפחותיהן, 9 ביוני 2024. צילום: זיו קורן, אתר רשמי
האופוריה הציפה את כולנו לרגע. האיחוד המרגש/אתר רשמי, צילום: זיו קורן

נעזוב כאן את הסיפור הקשה. אני מניח שבכל פעם שגילו את הפירור הבא, גאתה שמחה בליבם. תחושה שהנה, האסטרטגיה שלהם מתגשמת והולכת, ותכף יגיעו אל בית מבטחים. זה טבעו של האדם. פירור לחם לרעב הוא סעודה שלמה, אבן חצץ קטנה יכולה להיות מורת דרך מצילת חיים.

אבל אנחנו הקוראים יודעים, כמתבוננים מבחוץ, שמדובר רק באשליה. אנחנו יודעים כמה היער גדול ומטעה, כמה חיות רעות מסתובבות בו, כמה מהן ינקרו את הפירור ולפתע אין דרך ואין כיוון לילדים האבודים.

אנחנו, הישראלים של הימים האלה, דומים להֶנְזֶל וּגְרֶטֶל המקוריים. אבודים, נתונים בסכנת חיים מתמדת. חסרי אונים נוכח הרוע העצום שבבית ובמעבה היער. האבא האימפוטנט שבראש הבית הפקיר אותנו בשל גחמותיה של האם, והרצחנות המכשפת של חמאס לא יודעת שובע.

בבית אדונית מרשעת, ובג'ונגל העזתי מכשפת חמאס קניבלית, ובין לבין אנחנו מתמכרים לכל פירור של תקווה, לכל רסיס של ישועה. אבל... זה ילדותי. כדי לצאת מהיער צריך לטפס על העץ הכי גבוה ולהביט אל מעבר לאבנים, לעצים ואפילו מעבר ליער עצמו. שהרי אין יער שאין לו סוף. צריך להחליט לאיזה כיוון הולכים, ולהתמיד בו עד שמגיעים. בפני הישראלים ישנם רק שני כיוונים. לפנות ימינה את כל הדרך אל הנאציונל-פופוליזם. להילחם לנצח, לגרש, להרוג כמה שיותר, להפלות, להציק ולהתנשא. יש לדרך הזו נציגים, הוגים ומורי דרך. היא מפתה, והמונים פוסעים בה בהתלהבות של עם גזענים ואדונים.

sheen-shitof

גם בגוף וגם בפנים

פיתוח ישראלי: פתרון מדעי לאקנה עם מעל 90% הצלחה

בשיתוף מעבדות רבקה זיידה
תמונות חדשות מ״מבצע ארנון״ לחילוץ ארבעת החטופים מעזה. דובר צה"ל
יודעים להתעלות רק במבצעים נקודתיים? תמונות מהמבצע לחילוץ החטופים/דובר צה"ל

ויש דרך אחרת, שתיקח דור לפחות. דרך שסופה דומה מאד לסוף האגדה הקשוחה ההיא. המכשפה תמצא את מותה בתנור של עצמה. האם החורגת האיומה תמות מוות טבעי ומבורך. והמשפחה הנותרת, אבא ושני ילדיו, חיו שנים ארוכות את חייהם יחדיו באושר ובצוותא. כן כן. עתיד ישראל ופלסטין, העמי והתמי הלאומיות, תלוי בכרת מוחלט של שני הקצוות הקיצוניים שביניהם מתנהלים חיינו - הרשעה האנוכית שבראשנו, והשטניות הנוראה שמנגד לנו. רק סופן יבטיח את עתידנו. והא בהא תליא. היום שאחרי הוא היום הראשון שאחרי נתניהו וסינוואר, על כל ההבדלים והדמיונות שביניהם.

הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully