כ-25 אלף השתתפו היום (חמישי) בטיילת צ'ארלס קלור בעצרת הגאווה. זאת, לאחר שבצל המלחמה, עיריית תל אביב החליטה שלא לקיים השנה את מצעד הגאווה במתכונתו הרגילה - ובמקומו התקיימה העצרת.
נדב רודאיף, בנו של ליאור רודאיף שנרצח ונחטף, נאם בעצרת. "בגיל 16 סיפרתי להורים, כי לקחו לי את הזכות לעשות את זה בזמן שלי. זה לא היה פשוט, פחדתי מהתגובה שלהם. אני זוכר את אבא שלי אומר אני לא מבין את זה, גדלתי בתרבות שונה אבל זה לא משנה. תמיד אוהב אותך. מאז אותו יום ידעתי שהוא תמיד יהיה שם. תמיד רצו שאמצא מישהו לחיות איתו, וכשמצאתי רציתי שאבא יהיה סבא. את החלום הזה לא אזכה להגשים. אבא שלי נפל בניר יצחק ב-7 באוקטובר וגופתו מוחזקת בעזה. כואב לי ונמאס לי. באותה שבת פלשו רוצחים צמאי דם במטרה לאנוס ולזרוע הרס וחורבן. הם הצליחו, פירקו את המשפחה, מעל 1,500 חללים ונרצחים שלא ישובו, 200 חטופים שנשללה מהם הזכות הבסיסית ביותר - החופש. זו חובתנו להזכיר לנבחרי הציבור את תפקידם. אסור לנו לאבד תקווה, להיות גאים במי שאנחנו ולדאוג שהזכות של כולנו, בעיקר של החטופים, היא להיות כאן במדינה שלנו. בלי שהם חוזרים אין ולא תהיה גאווה". בהמשך נאם באנגלית, והוסיף: "אני קורא למנהיגי העולם - Wake the fuck up".
טל, אחיו של אור לוי שנחטף, דיבר לצדו. "יום-יום חיים את האימה והפחד. יום קודם אחי הקטן אור ואשתו אכלו ארוחת ערב, השכיבו את בנם אלמוג בן השנתיים והלכו לישון. לפנות בוקר נפרדו ממנו בפעם האחרונה ונסעו למסיבה ברעים. הם נכנסו לרכב ונמלטו למיגונית. תוך כדי אור דיבר עם אימא בטלפון ואמר לה את לא רוצה לדעת מה קורה פה. כעבור שעה נותק הקשר איתם, כעבור ארבעה ימים הודיעו שעינב נרצחה, כעבור תשעה ימים שאור נחטף לעזה. היינו מאושרים. חשבתי שעוד רגע יחזור אלינו, לאלמוג בנו הקטן שמחכה לו. לא דמיינתי בסיוטים הגרועים שלי שאספר לילד שאימא שלו נרצחה, שאף אחד לא יודע אם יוכל לחבק שוב את אביו. למדתי שהמנהיגים שלנו אדישים, שאף אחד לא בטוח כאן. אין הנהגה, אין צבא, אין ממשלה. מגיע לאלמוג לחיות במדינה שלא חורצת את גורלם לפי דת, נטייה או שיוך פוליטי, עצרות כמו פה הכרחיות בחברה ששואפת לשוויון, אבל לפני שמדברים על זה מוכרחים להחזיר את אור ושאר החטופים הביתה. מוכרחים להחזיר אותם הביתה מהר לפני שלא יהיה לנו מי להחזיר".
הקהל קרא "בושה" בסיום דבריו - בתמיכה עם הביקורת שהובעה בנאומו.
ראש עיריית תל אביב יפו רון חולדאי מסר בעצרת: "זכויותיה של הקהילה הגאה הן הזיקוק של הערכים שתל אביב-יפו מתקיימת עליהם ומתעקשת עליהם, וראש וראשון להם הוא ערך חיי אדם. זו הסיבה שבגללה הדבר הכי חשוב הוא להחזיר את כל החטופות והחטופים הביתה. עכשיו".
לפני העצרת, מפגינים צעדו מגן מאיר לעצרת הגאווה בטיילת בתל אביב, כחלופת מחאה לצעדה השנתית. "שנת 2024 היא אחת השנים הגרועות שהיו לקהילת הלהט"ב. בנוסף לקשיים מהמלחמה אנחנו מתמודדות ומתמודדים עם אלימות, הסתה ולהט"בפוביה בחסות ממשלה קיצונית", אמר יניב סגל, מוביל החזית הוורודה. "זה לא שנה לבטל את מצעד הגאווה. צעדנו ברחובות תל אביב להבהיר שאנחנו כאן ובכל מקום ונאבק עבור הזכויות שלנו".
"הממשלה לוקחת אותנו אחורה, אלימות נגד להט"בים גוברת, והזכויות שלנו עדיין לא שוות. תקציבים לקהילה הגאה מקוצצים, עוד ועוד להט"בים מרגישים שלא יוכלו לחיות כאן, אבל אנחנו לא חוזרות אחורה. את המחאה הגאה אסור להפסיק, בעיקר אחרי השנה האיומה שעברה על כולנו", נמסר מארגון הנוער הגאה איגי. "אנחנו דורשים שוויון זכויות מלא, בתקווה שאחרי שהחטופים יחזרו הביתה והמפונים ישובו לדרום ולצפון, ישראל תצמח חזקה יותר וצודקת יותר עבור כל אזרחיה. לא ישתיקו אותנו ולא יכניסו אותנו לארון, לא היום ולא בכלל".
בצל המלחמה, עיריית תל אביב החליטה שלא לקיים השנה את מצעד הגאווה במתכונתו הרגילה - ובמקומו תתקיים הערב העצרת בגן צ'ארלס קלור. במסגרת העצרת יוענק פרס מיוחד לזמרת וליוצרת קורין אלאל, כמו כן, עיטור הגאווה הישראלית יוענק לחברי הקהילה הגאה שפעלו בגבורה במהלך המלחמה.
נואה, דני, קייט, עמליה ומוריס, הגיעו לישראל מארצות הברית. "מרגיש חשוב להיות כאן, כמעט כמו שבשואה לא הפסיקו להתפלל בזמן שהיו במחנות. אנחנו צריכים לתמוך אחד בשני. בתור אמריקנים, יש לנו פריבילגיה לביטחון, וצריכים לדאוג שלאחרים תהיה אותה זכות. לא נפסיק להיות אנחנו, גם כלהט"ב וגם כיהודים. אחרי שהסתובבנו בישראל, אנחנו מבינים שלא בכל מקום כאן מובן מאליו היחס ללהט"ב שרואים בתל אביב וצריך לדאוג שזה יהיה".
עומרי וניתן, בנו בן השש, הגיעו יחד לעצרת. "אנחנו חלק ממשפחה גאה. את ניתן הבאנו בהורות משותפת, אימא שלו לסבית ואני הומו. אנחנו גאים להיות בארץ ישראל ולהיות משפחה צבעונית. האירוע הזה הוא ניצחון, מילדות ונעורים בבושה ופחד, מלהרגיש חריג, ללהרגיש בשנים האחרונות שזה טבעי", אמר עומרי. "יהיה השנה הרבה יותר מיוחד. אולי זה רעיון להמשיך לשנים הבאות - פחות מסיבה ויותר לדבר על דברים. יש עוד דרך לעשות".