מחבלי חמאס שפרצו ליישובי הדרום ב-7 באוקטובר הגיעו לרצוח כל אדם שעבר בדרכם. חלק מהנרצחים היו מנהלי רפתות ורפתנים שיצאו תחת מטחי הרקטות והטילים כדי להציל את הפרות שלהם. אלא שגם אירועי 7 באוקטובר לא עצרו את הרפתות בעוטף עזה שהמשיכו לעבוד וחלקם כבר הצליחו להשתקם ולחזור לפעילות מלאה. הרפתות בעוטף מהוות 6 אחוזים מסך כל תפוקת החלב בישראל. כ-16 רפתות נפגעו בהפגזנות, חלק מהרפתנים נרצחו בהם מנהל הרפת בכיסופים, ראובן הייניק, שנרצח כשהגיע לטפל בפרות שלו. כעת, כשחג השבועות בפתח, הרפתנים מנסים לשמור על אופטימיות ומבהירים כי הם לא הולכים לשום מקום.
מרסלו וסר, מנהל הרפת בקיבוץ נירים כבר 30 שנה, יצא למרות התנגדות משפחתו ב-7 באוקטובר לרפת שלו. הוא קיבל שיחה מעובדיו התאילנדים שאמרו לו שיש "בלגן". 13 פרות נהרגו באותה שבת בקיבוץ נירים וזו לא הייתה הפעם הראשונה. "אמרתי שאני חייב להגיע לרפת", סיפר וסר לוואלה. "הגעתי וראיתי מה שקרה. ראיתי פרות הרוגות, צינורות שהתפוצצו. שלחתי את התאילנדים הביתה ונשארתי לבד. רציתי לבדוק אם יש עוד פגיעות ברפת. אמרתי שאני אתקן את הצינורות וכשהגעתי הביתה ב-08:15, אני רואה שאשתי שלחה לי הודעה שהקיבוץ מלא במחבלים. התברר מאוחר יותר שבזמן שהייתי ברפת, חממי (אל"מ אסף חממי, מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה שגופתו נחטפה לעזה - י"י), מנהל קרב בצד השני של הקיבוץ. שמעתי הרבה יריות אבל לא חשבתי שיש הרבה מחבלים".
וסר חזר לממ"ד ושהה שם עם משפחתו עד השעה 18:30 עד שחיילי צה"ל הגיעו לחלץ אותם. "ריכזו את כל הקיבוץ במועדון ובערב ב-20:30 הביאו אותנו לבתי הילדים של הקיבוץ. קמתי בבוקר וביקשתי ללכת לרפת, אבל בצבא סירבו. בסוף נתנו לי וחיילים ליוו אותי", הוא שחזר. "המשימה הראשונה הייתה לפתוח את המים כי הפרות לא קיבלו מים ואחרי זה קראתי לתאילנדים שיתחילו חליבה. היינו המשק הראשון בעוטף עזה שחלב את הפרות אחרי תחילת המתקפה. מאותו יום עברנו לשתי חליבות ביום והשאר זה היסטוריה. היום אפשר להגיד שהרפת השתקמה ואנחנו בשלוש חליבות ביום".
קיבוץ נירים פונה מיושביו, אך מרסלו נשאר לדאוג לרפת יחד עם חברי כיתת הכוננות. כעת, הרפת חזרה לפעילות כפי שהיה לפני 7 באוקטובר. "אנחנו חולבים 41 ליטר ביום לפרה. התפקוד של הרפת מלא. יש לנו כמה עובדים זרים שחזרו לנירים. עבדנו עם מתנדבים כל התקופה ובאמצע ינואר חזרו עובדים תאילנדים. אנחנו מתנהלים בעיקר איתם היום", הוא סיפר והביע תקווה: "אנחנו בונים סככה חדשה ל-200 פרות וחצר מקלחות. אנחנו מתכננים לשפץ את המקום ולהקים מרכז מזון. התנופה ממשיכה קדימה. זה לא מה שיזיז אותנו מפה ואף רפתן מהאזור. רפתנים הם עקשנים והם לא יעזבו את הפרות. הרבה אנשים שואלים אותי איך באתי ב-7 באוקטובר לכאן למרות ההפגזות ואיך באתי לחלוב אחרי יום אז אני אומר שאנחנו הרפתנים לא זזנו מכאן. זה המקום שלנו. אנחנו אוהבים את המדינה וחוץ מכיתות הכוננות, הרפתנים היו אלה שנשארו כאן כדי לשמור ולדאוג לקיבוץ ולדאוג לפרות".
אדי פולונסקי מנהל את הרפת בקיבוץ אור הנר כבר 25 שנה. גם הוא נשאר בקיבוץ למרות פינוי התושבים ולא הסכים לעזוב ללא טיפול ברפת. "למזלנו, לא היו נפילות ב-7 באוקטובר כאן ואנחנו בין הרפתות הבודדות בעוטף שהמשיכו לעבוד כרגיל", הוא אמר לוואלה. "הרגשנו את חובתנו המוסרית לעזור ליתר הרפתות יותר דרומית לכביש 232 שנפגעו מאוד. עזרנו להם ונתנו כתף באספקה של תרופות ואביזרים וטרינרים. סיפקנו להם גם אוכל למתנדבים. קיבוץ אור הנר מייצר כחמישה מיליון ליטר חלב ואנחנו עם הפנים לעתיד. המלחמה הזו טרפה את כל הקלפים. אנחנו לא יודעים בוודאות אם נבנה את הבתים שלנו מחדש פה או באתר אחר אבל אנחנו נמשיך. למרות שקשה, להישבר זו לא אופציה".
גבו אלטמרק, רפתן מקיבוץ זיקים, הגיע לקיבוץ לפני 28 שנה ומנהל את הרפת במקום כבר שני עשורים. הרפת בזיקים ספגה פגיעות קשות, הסככות נהרסו וכ-25 פרות נהרגו, אבל גם גבו המשיך לעבוד כרגיל. "זה ה-DNA של הרפתנים בעוטף", הוא אמר לוואלה. "המשכנו לעבוד מ-7 באוקטובר ועד היום כדי לחלוב את הפרות ולספק חלב טרי לכל תושבי המדינה ואנחנו נמשיך לעשות את זה. העוטף הוא אסם החלב של מדינת ישראל. אנחנו רואים בזה שליחות. מי שעוסק בחקלאות היום, זו הציונות האמיתית. אנחנו גם שומרים על המדינה ועל ההמשכיות שלה בכך שאנחנו ממשיכים לעבוד. זו התקומה האמיתית של אזור עוטף עזה ואנחנו נשארים פה לחדש ולהפוך את המקום הזה להרבה יותר אטרקטיבי ממה שהיה בעבר".
חנניה פרץ, חבר קיבוץ בארות יצחק, הגיע לעזור לרפת בניר עוז והיום הוא כבר אחראי על בריאות העדר. המחבלים שביצעו טבח של ממש בניר עוז ניסו גם להיכנס לרפת, אך לא הצליחו. "ב-17 באוקטובר הגעתי לכאן והיה צורך לארגן את המתנדבים. אנשים מכל קצות הארץ הגיעו לקיבוצים", סיפר הרפתן הוותיק. "מי שהיה לו קצת ניסיון - זה תרם. כל שבוע קיבלנו בין 12-10 מתנדבים וזה הרשים אותי שאנשים עוזבים את הבית ואת העיסוק שלהם ומקום הנוחות ובאים לאזור מלחמה לעבוד בעבודה פיזית. בחורף זה היה מאוד קשה עם התנאים שיש כאן. זה לא משרד עם מזגן וכוס קפה. זו עבודה סיזיפית וזה מאוד הרשים אותי".
פרץ עובד כבר באופן קבוע ברפת בניר עוז מאז חודש פברואר. "הרפת היום בתהליך שיקום. ייקח לפחות שנה לשקם. כל פרה שהייתה בטראומה זה עשה לה נזק שיהיה לאורך זמן. פרות שהיו בשיא מתן החלב שלהן, זה פגע בהן. אנחנו מעריכים שייקח בין שנה ל-14 חודשים להגיד שהעדר עבר את הטראומה. אני צופה לרפת הזו עתיד ורוד. אנחנו עושים את הדברים שצריך לעשות", הוא סיכם.
לדברי דגן יראל, מנכ"ל התאחדות יצרני החלב בישראל, אמר לוואלה כי רפתני העוטף יוצקים תוכן ציוני בכל טיפת חלב, ללא טיפה של ציניות ומתוך שליחות לאומית מעוררת השראה. "חזרתן לעבודה של רפתות העוטף שזורה בסיפורים מדהימים של אנשים צנועים וערכיים, המחויבים בכל מאודם לשמור על הרפת הישראלית ועל אספקת חלב שוטפת לאזרחי ישראל גם במחיר של סיכונים אישיים", הוא אמר בגאווה. "בזכותם, ממשיכה וזורמת התוצרת כחול-לבן, החלב הישראלי, שהוא הטוב והמזין בעולם, לכל בית במדינה - על אף המצוקה והמכאוב, בעקבות אסון 7 באוקטובר. מגודל השבר הצליחו הרפתנים לגלות גדלות רוח, לשקם את המשקים ולהוביל את הסיכוי והתקווה לתקומה, לפריחתה מחדש של ההתיישבות החקלאית בעוטף, בצפון, בכל נקודה בישראל".
איציק שניידר, מנכ"ל מועצת החלב, סיכם: "השנה החולפת הייתה השנה הכי מורכבת שאיתה התמודדנו בענף. שנה שבה התמודדנו עם האסון הגדול ביותר שאירע למדינה, שבו איבדנו רפתנים ועובדים בענף ואחרים נחטפו, שנה שכ-20% מייצור החלב מתבצע תחת אש ביישובים נטושים. למרות הכל, הצלחנו להתמודד עם כל האתגרים ולהמשיך לספק את כלל הביקושים של השוק הישראלי. המלחמה לימדה אותנו שהקונספציה בתחום המזון, שעל פיה צריך לסמוך על ייבוא ממדינות שכנות ועל ייבואנים שיורידו מחירים קרסה. על כל ממשלות ישראל מהיום ובעתיד לפעול להעצמת החקלאות הישראלית וענף החלב בפרט - זו הערובה היחידה למען ביטחון המזון של אזרחי המדינה".