ככה לא מנצחים במלחמה: אם יש לישראל נבוט, זה הזמן להשתמש בו

קשה היה להתנהל ברשתות החברתיות בימים האחרונים. גם בימים כתיקונם מדובר לעיתים במקום קשה, שבו כל אחד מקצין את עמדתו בעודו אוחז, וירטואלית למרבה המזל, בגרונו של רעהו. אלא שהפעם לא הייתה זו הווכחנות שהיא ההפך המוחלט של "ביחד ננצח", אלא משהו אחר, עמוק יותר.

"התלכדות הזירות" בין הצפון הבוער לדרום שבו נערמות גופותיהם של מי שהיו עד לא מזמן בסטטוס של חטופים, ביחד עם העובדה כי מוחרתיים נציין מלאת 8 חודשים למלחמה שהייתה אמורה להימשך לא יותר מאשר 8 שעות, יצרה ייאוש קיומי אצל לא מעט ישראלים.

הבה ננסה להבין את מקור הייאוש הזה: אם עד כה סברו מימין שישראל אינה מכריעה את המלחמה בגלל שאינה נחושה ומחויבת דיה לניצחון (כלומר - יש לנו כוח, אנחנו פשוט חוששים להטיל "פצצת אטום" על עזה) ואם העומדים משמאלם חשבו שיש לנו צבא נהדר שהביא הישגים מצוינים והעובדה שהוא אינו מסוגל להכריע את המערכה היא רק משום שאף אחד לא התווה מדיניות לגבי "היום שאחרי", הרי שהפעם הכתה בנו תובנה אחרת.

התובנה הזאת היא כה קשה עד שהיא לא נאמרת במפורש: בימין מעדיפים להפיל את התיק על אלופי צה"ל שקושרים, לכאורה כמובן, את ידי הלוחמים. בשמאל מפילים את התיק על נתניהו וממשלתו השבויה בידי הימין הקיצוני.

לא תקראו כאן מילים טובות מדי על ממשלת נתניהו - ולמרבה הצער גם לא על הפיקוד הבכיר (בהכללה כמובן) של צה"ל, ובכל זאת - מדובר במטרות קלות מדי. אם לתמצת: העובדה שנתניהו אחראי למצב העגום בו אנו נמצאים אינה אומרת שצריך להפוך אותו לבובת וודו, לאבי כל חטאת - לא בגלל שלא מגיע לו, אלא בגלל שבכך אנו בורחים מדיון אמיתי במגבלות הכוח שלנו, אלה שנתגלו במלוא עוצמתן (או במלוא הרפיסות שבה אנו מגיבים לטבח ה-7 באוקטובר ולקטסטרופה הנמשכת מאז בצפון).

גם אם לא מפורשות, כלומר - בחלל שבו מתקיים השיח הציבורי, הדברים אינם נאמרים, הרי שבחלל שמתקיים בין האוזניים של כל אחד מאתנו, כבר קונה לה אחיזה ההכרה שאולי אנחנו לא מסוגלים. אולי אין צה"ל שמסוגל לגרום לביירות - לא לאיזה כפר עלום שם בדרום לבנון, לבעור כמו החורש הטבעי שבגליל או בגולן.

זה לא חלילה מתוך רצון לראות חפים מפשע משלמים על מעשי חיזבאללה, אלא ההכרה שכל עוד אנחנו מנסים להתקיים במרחב עוין (שבחלקו, למרבה הצער ברובו, יישאר עוין גם אם מחר נפרק מרצון את כל ההתנחלויות ונשוב - לא רק לקווי 1967 אלא אף לקווי 1948) אנחנו חייבים להיות האנשים שמחזיקים בידיהם את הנבוט הגדול מכולם.

ראו מה קרה לנבוט הזה: כל עוד הוא היה מאחורי גבינו, הוא עורר פחד מוות באויבינו. אלה שנוצח ב-1948, הובסו ב-1967 והוכו בחזרה (אם כי רק לאחר שהיכו בעצמם) ב- 1973. והנה מרגע שהחל להישלף למטרות דאווין, בעיקר בדברי הרהב של אנשי ימין (למשל בהצהרות החלולות של שר הביטחון יואב גלנט, איש שאינו מתבטא בחוכמה, בלשון המעטה - ושעלה פה למעמד של קדוש בחוגים מסוימים, רק מפני שקרא תגר על נתניהו), הוא הלך ונשחק.

עם כל פעם שאיימנו להגיב בעוצמה ונחישות, צמד מילים שלציבור הישראלי כבר נמאס מלשמוע, נשחק הנבוט לדרגת מקל של ארטיק, שנדמה שכבר לא עושה יותר רושם, לא רק על מעצמה אזורית עוינת כאיראן, אלא אפילו על שלוחותיה, עד לא מזמן ארגוני טרור של כמה אלפי אנשים, כחמאס וחיזבאללה.

למה צה"ל לא מגיב? עד כה חשבנו שזה בגלל שלהכות בנבוט הזה - ולא רק לנופף בו מעל לראש ולצעוק "תחזיקו אותנו" - יושיב אותנו על ספסל הנאשמים כפושעי מלחמה. נחשו מה? אנחנו כבר לגמרי שם! אם עדיין לא בהרשעה מפורשת, אזי לפחות בדעת הקהל בעולם, שאם יש משהו שהיא מתעבת יותר ממי שבעיניה נתפסים כרוצחים, הרי אלה רק "רוצחים" שלא מנצחים.

פתאום מתגנב ללב החשש שאולי צה"ל פשוט לא מסוגל, כלומר - הוא יודע שהמחיר יהיה (חלילה) פגיעה מדויקת בעורף הישראלי. אולי לא קריסתם של סמלים כמגדלי עזריאלי, אבל (נניח - ושוב חלילה) שהגנים הבהאים בחיפה יבערו כמו החורש שליד קצרין וקריית שמונה. או בתרגום לקורבנות בנפש: אלפי הרוגים.

ואם לקחת את זה צעד אחד קדימה: בעוד אנו מתווכחים מי אשם במחדל ה-7 באוקטובר ומתי בדיוק צריכה לקום ועדת החקירה, לא שמנו לב לכך ששאלה גדולה בהרבה מונחת לפתחנו - איך הפך ארגון טרור בצפון לצבא שמאיים עלינו איום קיומי של ממש? מי מכר לנו בדותו כמו "השגי מלחמת לבנון השנייה", מי סירב למכת מנע שהוצעה כבר בעבר כנגד חיזבאללה? וממש כמו במחדל ה-7 באוקטובר, גם כאן יש מספיק אשמה גם לדרג המדיני (ועל יותר מצד אחד שלו) וגם לצבא.


ההנחה שלנו שיש צה"ל חזק, איכותי ומנצח, שפשוט אירעה לו תקלה איומה ושנרדם בשמירה באותה שבת ארורה, הופכת לחרדה שמא מה שראינו באותה שבת הוא צה"ל האמיתי.

כלומר, ממש כשם שהאיום בטרור ובטילים (זוכרים את "טרור הבלונים" ואת ה"טפטופים" מטעם "ארגונים סוררים"?) הפך מטרדה, שאת מחירה שילמו בעיקר תושבי העוטף, לאיום קיומי, כך גם הנבוט שלנו מוכרח להפוך לכלי נשק שימושי. אחרת נגלה שלא רק איבדנו רק את יכולת ההרתעה, כי גם את יכולת ההכרעה.

מה עושים כשלא מסוגלים לנצח? בורחים אל מציאות אלטרנטיבית. בממשלת נתניהו הבינו כבר שאת הדיבורים על "פסע מניצחון" או "ניצחון מוחלט" כבר אי אפשר למכור אפילו לביביסטים שרופים. מה עושים? מטפחים עוד קצת מציאות אלטרנטיבית, כמו למשל בהתבטאות של הפרוקסי, מירי רגב, על כך ש"הממשלה עושה דברים מדהימים". הנה השגנו אחדות ולא לשנייה, כי לפחות בקטע הזה אפשר להסכים עם רגב: ממשלת ישראל אכן הצליחה להכות אותנו בתדהמה.