כשאיליה שטריקמן סיים את יום העבודה, הוא שמע שאש התחילה לבעור ליד קריית שמונה. "עליתי על האופנוע, נסעתי במהירות לבית שלי ונלחמתי לבד באש", שיחזר. הוא עובד במפעל "ישקר" שבתפן; הוא ואשתו עברו זמנית ליסוד המעלה, אבל מדי יומיים-שלושה הוא מגיע לדירתו בקריית שמונה כדי לבדוק שהכל בסדר. "לא פחדתי משריפה, כי התכוננתי אליה", הוא מסביר, "השאלה היתה לא אם תהיה שריפה אלא מתי". גם היום (שלישי), בשעה שהכבאים התאמצו לכבות את הדליקות הרבות מספור שהשתוללו בגליל, התברר כמה נכונה ההשערה הזו.
הוא מתכנת במקצועו, חובב גלישה, צלילה וסנפלינג. "אחרי יום שלם מול המחשב, אני חייב משהו להוציא אנרגיה ואני עושה הרבה פעילות בשטח. השריפה אתמול היתה קטנה עלי", חייך.
לפני כמה שנים עבר עם אשתו לגור בשורת הבתים המערבית ביותר של רחוב אצ"ל. הבתים גובלים בשיפולו של רכס רמים שמתנשא ממערב. עבורו זו היתה הגשמת חלום, לגור הכי קרוב לטבע. בשבועיים האחרונים הוא ניקה את השטח שמעבר לגדר, הכין צינור כבאות שמתחבר להידרנט והיה מוכן לכל שריפה שלא תבוא. ליד הגדר שני שתילים שנטע לאחרונה, תות ולימון. "תראה", התגאה, "אפילו לשתילים לא קרה כלום למרות האש והחום".
למשפחת לוי, שמתגוררת בבית הסמוך, המזל פחות האיר פנים - והאש הצליחה לפלוש לתוך חצר ביתם. מאור לוי הגיע הבוקר לאסוף את החפצים ששרדו את האש. המחסן נשרף, וכך גם כל הציוד שבתוכו. "הילדים ביקשו ממני כמה פעמים שאביא להם את האופניים, וכל הזמן דחיתי את זה, עכשיו האופניים נשרפו", הוא מספר, "כשהילד שמע שהיתה שריפה והלכו האופניים, הוא בכה. כבר היום אקנה לו אופניים. העיקר שאנחנו בריאים ושלמים".
אבל בנוגע לנושא אחד, גורלי יותר, הוא מסרב להתנחם: המצב שבו הוא נמצא בשמונת החודשים האחרונים, ועימו הצפון כולו; "הפכנו לרצועת ביטחון אנושית", הוא מוחה, "אני עצוב וכועס כי מזמן היה צריך להרחיק אותם עד לליטני. נולדתי פה, גדלתי עם קטיושות, אבל דבר כזה לא היה. חייבים הרתעה, אחרת גם פה יקרה 7 באוקטובר".
הוא מספר שבמשך שלושה ימים אחרי הטבח הלך לישון עם אקדח. בימים אלה הוא מבקש לקבל היתר לנשיאת נשק; כמו שבלם לבדו את הלהבות שאיימו על ביתו, הוא משוכנע שבמקרה של חדירת מחבלים, רק הוא יוכל להגן על עצמו ועל משפחתו: "אני לא סומך על הממשלה ולא מאמין בממשלה. ברור לי שאני צריך להגן על הבית שלי, הצבא לא יגן עלי. זה הבית שלי, ואני אגן עליו הכי טוב".
ברור לו שהכבאים עבדו אמש (שני) קשה מאוד, אבל לדעתו, "בהתחלה לא העריכו נכון את גודל השריפה ולא היו מספיק כבאים. אני חושב שרק כשהיה מאוחר מדי הבינו שצריך להביא תגבורת. אם הייתי יודע שהמצב כל כך גרוע, הייתי בא הנה ומכבה את האש בידיים שלי". לצד שרידי המחסן שנשרף עדיין עומדת הסוכה, שהקימו בחג סוכות האחרון וטרם פירקו. הסוכות שבחצרות הבתים ברחבי העיר הפכו לאחד הדימויים המזוהים ביותר עם קריית שמונה במלחמה הזו, וכעת מצטרף דימוי נוסף שייצרב בזיכרון הקולקטיבי - שריפות הענק שבערו כל הלילה ואיימו על העיר.
למרות הזעם לנוכח נזקי השריפה, החיים כעקורים מחוץ לבית ושגרת חוסר הוודאות, ללוי ולשטריקמן ברור שיחזרו לעיר ולבילויים סמוך לשטח שעד אתמול עדיין אחזו בו הלהבות. "אין כמו לטפס על ההר ולעשות פה ספורט, אני לא אוותר על זה", פסק שטריקמן. ואילו לוי מסתייג: "אני נולדתי וגדלתי פה, ואני אחזור הנה. אבל ברור לי שהרבה תושבים יהגרו דרומה מפה, וכבר לא יחזרו לקריית שמונה".