מדינות ואימפריות לא נופלות בבת אחת. תהליכים שכאלה, היסטוריים ופוליטיים, לוקחים זמן רב. בשלב הראשון לא מבחינים בסימנים, בכתובות שעל הקיר. בשלב השני מכחישים, עוצמים את העיניים ומסבים את הראש כדי לברוח מהבשורה. ובשלב השלישי - המאוחר מדי - כבר אין מה לעשות אז חוגגים: "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן, אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת".
ובכל זאת אימפריות נופלות. הבבלית והכשדית, היוונית והרומית, הירושלמית והפרסית, היו ואינן. שווה להעיף מבט בשתי ממלכות קדם ולמצא את המכנה המשותף בין קריסתן למצבנו. הנה שתיים מוכרות לנו, רומא וירושלים.
במשך מאות שנים רומא צמחה להיות מעיר מלוכה למעצמה עצומה, רחבת ידיים ואדירת כוח. היא ריכזה תחת כנפי הנשר האימפריאלי את שיאי הטכנולוגיה, ההנדסה, המדעים, הלוגיסטיקה, הידע, האמנות, הצבא, הפילוסופיה, התרבות, החוק, המחשבה והאדמיניסטרציה. עולם שחלקו עדיין משמעותי ונוכח בחיינו אנו, למרות 1,500 השנים שחלפו מאז.
אז איך פתאום כל זה פג וקרס? ההיסטוריונים מונים כמה סיבות. אחת מהן מרתקת במיוחד. ממש נוגעת בנו, כאן ועכשיו.
כ-150 שנה קודם לנפילתה אימץ הקיסר את הנצרות והפך אותה לדת האימפריה. אז, ברגע השיא הדתי, התחילה הנפילה הבלתי נמנעת. חלק בשל הסבת משאבים לאומיים לטובת המטרות הדתיות החדשות. טיפוח המנגנון הדתי, הקמת מוסדות דת ואחזקת עסקנים דתיים לא יצרניים על חשבון משלמי המסים. כל אונקיית זהב שהלכה לקופת הכנסייה, היתה חסרה לתחזוקת האימפריה.
אבל זאת לא הסיבה העיקרית. במרחביה של האימפריה הרומית היו הרבה שבטים, שהחזיקו במגוון אמונות. כל כיבוש והתרחבות הוסיפו עוד אלים לפנתיאון האימפריאלי. הסיסטם הרומי הכיל את הכל, תוך התאמות מנהגי רומא לדת והנוהג המקומיים. כל עוד אלה לא ערערו את יציבות המשטר, הצליחו הפולחן המקומי ופולחן הקיסר לחיות בדרך כלל בצוותא, כך שלמרבית העמים הכבושים והמסופחים לא היתה בעיה של ממש להיות נאמנים לרומי ולקיסר.
אבל כשהנצרות הפכה לדת המדינה, משהו מהותי פקע. כל אחד מנתיני האימפריה הבין שהנאמנות הנדרשת ממנו היא לא עוד לקיסר ומדינתו, אלא לאלוהים החדש ולכנסייתו, אלה שמעל למדינה ולבירתה הרחוקה. לקח כמה דורות להפנים את זה. וכשזה קרה, נגמרה האימפריה. אין אזרחות בלי נאמנות. וההכרעה ברורה - או מלכות השמיים או פוליטיקה אנושית.
זאת לא הפעם הראשונה. הסיפור של מקדש שלמה הוא מודל מוקדם של אותו דפוס התפרקות. פילוג המלוכה בין רחבעם וירבעם קרה, על פי הסיפור התנ"כי, בשל עול המסים הנורא של שלמה ואטימות ליבו של בנו, הנסיך היהיר. מי שיודע לקרוא בין השורות, מבין שבעומק הדברים היה שם משהו אחר לגמרי. סרבנות עממית נרחבת נגד הכפייה הדתית של כהני ירושלים. הבירה החדשה, עיר המקדש והארמון, סירבה להכיל את הריבוי הדתי של שאר השבטים ומסורותיהם. היא הוציאה אל מחוץ לחוק את המקדשים המקומיים שלהם, הכהנים שלהם, האלים שהאמינו בהם והפולחנים שנהגו על פיהם. ולעומת הכהנים הפריבילגים והנצלנים, ברית השבטים הישראלית לא היתה מוכנה לסבול את ההשתלטות של שבט יהודה על הפולחן הדתי. את הפרויקטים הממלכתיים המגלומניים, את תפנוקיו הנהנתנים של המלך והנסיכים ואת הפטור ממסים שניתנו לשבטו של המלך.
כך בירושלים הקדמונית, כך ברומא שהיתה וכך בירושלים 2024. מדינה דתית היא מתכון להתאבדות. וחובה לדייק. הדת היא חלק בלתי נפרד מחייהם של המונים. בתכונותיה החיוביות היא מכירה בחולשות ומסייעת בתיקונן, נותנת משמעות ליחיד ושייכות לרבים, בונה קהילות ותומכת בנזקקים.
אבל כשהיא הופכת מאמונת יחידים לדת מדינה, היא וירוס קטלני שהורג מדינות מבפנים. אין לשום עם ולשום מדינה מערכת חיסון מפני המחלה האוטו-אימונית הזו, התוקפת תאים ורקמות של הגוף הפוליטי והחברתי. נגד מגיפה שכזאת יש רק פתרון בדוק אחד: בידוד והפרדה, או אם תרצו, הפרדת הדת מהמדינה. אי אפשר לדעת אם זה היה מציל את רומא העתיקה, אבל בלי זה, לא תהיה לישראל העכשווית שום תקומה.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית