"מושחתים, נמאסתם!" היתה הסיסמה שהובילה את הקריאה הציבורית המהדהדת, שקדמה לפעם האחרונה (והיחידה) שבה שונתה שיטת הממשל בישראל. "התרגיל המסריח" של שמעון פרס ב1990 וגלי המחאה שעורר, הביאו בתוך שנתיים לחקיקת החוק לבחירה ישירה, שגווע אחרי כעשור, עת חזרה השיטה לקדמותה. נראה שהימים האחרונים מחזירים אותנו לאותה אווירה מרה, בתנאי יסוד קשים הרבה יותר.
מדינת ישראל עומדת בפני האתגר הגדול ביותר מאז היווסדה, בעיצומה של מלחמה ארוכה, עקובה מדם, שמחייבת תעצומות נפש, חוסן לאומי, כלכלה איתנה שתתמוך בצבא הגנה חזק - ובעיקר הנהגה אחראית, בעלת חזון, שעומדת כלפיד מאיר לפני המחנה. אין כלל ודאות שלעם ישראל עומדת כרגע היכולת הנדרשת הזו, ואין ודאות שאפשר לייצר אותה בתנאים הקיימים.
בדמוקרטיה, אבן הראשה היא האמון, הבסיס לחוזה הכתוב והלא כתוב שבין מדינה ואזרחיה ובין אזרחיה לבין עצמם. כל ממשלה, כהנהגה של שליחי ציבור, חייבת לקבל אמון משלוחיה. זהו האשראי היחיד שניתן לה על מנת לפעול. כך בביטחון, כך בחברה, כך בכלכלה. האמון הוא הדבק המלכד, שמאפשר התנהלות של כלכלה ועסקים ומייצר יציבות עסקית וקיומית. כנציגו של המגזר העסקי, חובתי להדגיש כי אין לכלכלה שום עתיד, אם לא מתקיימת יציבות שלטונית.
ישראל 2024 הולכת ומתרחקת מיציבות. היעדרה, בצירוף תופעות קשות של שחיתות והשחתה, הם מתכון ודאי לקמילתה של כלכלה צומחת.
הסיבה המרכזית לכך היא השיטה. נבחרי ציבור, שתלויים בשוליים קיצוניים, בקבלני קולות, במאכערים ובצייצנים שלוחי רסן, לעולם לא יוכלו לפעול בגישה אחראית, ממלכתית, ארוכת טווח, כשטובת המדינה לנגד עיניהם. עבורם, רק על מאגר הקולות שלי לספר ידעתי.
שיטת הממשל בישראל אינה רלוונטית יותר. היא מרסקת את החברה, גורמת להקצנה חסרת מעצורים מכל צידי המפה הפוליטית, מזהמת ומשחיתה את המנגנון המקצועי והאמין שעליו נשען כלל המגזר הציבורי, מייצרת חוסר אמון אזרחי בממשלה וחוסר יציבות כלפי פנים וכלפי חוץ.
התחקיר הנוקב של רביב דרוקר על התנהלות השרה מירי רגב במשרד התחבורה מציג, בצורה המוחשית ביותר, עד כמה השיטה רקובה. רגב, כמשל ושנינה, נמנעת בשל "לחצים" פוליטיים, פרסונליים, מוזמנים, מלחתום על הארכת תוקף היתר הפריקה בנמלים החדשים. ראשי הוועדים מתנגדים להיתר, הרציפים מושבתים כבר חודשים, ואזרחי ישראל משלמים את המחיר. ואם בתחבורה נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?
מדינת ישראל נדרשת לדיון מעמיק, מכונן ומיידי. לא עוד ויכוח קטנוני ואינטרסנטי על עדיפות הפריימריז על פני בחירת נציגים לכנסת בידי ראש מפלגה או ועדה מסדרת. נדרשת חשיבה מחדש על הדרך שבה תושב היציבות לחיינו, שבה יוחזר האמון וינוטרלו שוליים קיצוניים שמשפיעים הרבה מעבר לייצוגם, שבה יוגבר האמון בדרגים המקצועיים, ובעיקר - שבה תהליך קבלת החלטות יהיה רציני, ממלכתי, לאומי וחף מהשחתה.
במדינות רבות ברחבי העולם, וברובן של המדינות החברות ב-OECD, נהוגות שיטות ממשל שונות, ובהן בחירה אזורית או בחירה ישירה. כבר היום צריכים מומחי המשפט ומדעי המדינה להתייצב ולהציע את השיטה שמדינת ישראל, כמדינה יהודית-דמוקרטית ברוח מגילת העצמאות, ראויה לה.
אין לנו פריבילגיה ואין לנו זמן להשאר בשיטה פושטת רגל, שבסופו של יום פושטת לנו את העור. הכלכלה הישראלית, שמהווה בסיס חזק לקיומנו כאן, לא יכולה להמשיך ולסחוב את האלונקה המקרטעת הנוכחית. הניגוד המוחלט בין רוח העם והלכידות החברתית הנפלאה שהתגלו במלחמה, לבין תפקוד הממשלה והתנהלותה, זועק לשמיים. החזרת האמון והיציבות תבוא בשינוי מוסכם ומושכל של שיטת הממשל. חייבים שינוי מהותי. זה בנפשנו ומגיע לנו יותר!
הכותב הוא נשיא איגוד לשכות המסחר בישראל