כבר 30 שנה אחראי מכלוף אוחנה על שירותי הקבורה בקריית שמונה, וב-42 הקיבוצים והמושבים במועצות האזורית השכנות - הגליל העליון ומבואות החרמון. "מאז שהתחלתי לעבוד לא חוויתי תקופה קשה כל כך", אמר. אוחנה לא מתכוון רק לכך שהוא מגיע להלוויות בבתי קברות שחשופים לאש האויב ונמצאים בסיכון תמידי, אלא בעיקר מאז שהחלה המלחמה מספרם של המתים באזור זינק באופן משמעותי. לדבריו "מדובר בעליה של כעשרים אחוזים במספר הנפטרים בהשוואה לשנה שעברה".
הנתונים שבידי המועצה האזורית מבואות החרמון אף קשים יותר ולדברי מנכ"ל העירייה, יורם מכלוף, מאז תחילת המלחמה הלכו לעולמם שלושים מתושבי המועצה, בעוד שבתקופה זו בשנה שעברה מתו 11 מתושבי המועצה.
כמעט בכל ישוב נאלצים להתמודד בתקופת המלחמה גם עם ימים של אבל ושכול, לצד הקשיים האחרים שמביאה איתה התקופה הזאת. קיבוץ סאסא הוא דוגמא לכך: השבוע הובא למנוחות חבר קיבוץ בהלוויה השישית בבית הקברות של הקיבוץ, מאז תחילת המלחמה. מדי שנה נערכות במקום הלוויה אחת או שתיים. "לא חווינו מעולם דבר כזה, זה כל כך עצוב", אמרה לימור כהן, מתנדבת בוועדת האבלות של סאסא.
קיבוץ סאסא הוא מאחרוני הקיבוצים השיתופיים בישראל וחי חיי קהילה גם ב"גלות". מוסדות הקיבוץ נותנים מעטפת תומכת של בריאות ורווחה למפונים, אבל לדברי כהן "כשאנשים נמצאים מחוץ לבית ומצבם הבריאותי לא טוב, ויכולה להיווצר הידרדרות מהירה מאוד. לעתים נכנסים למצבי רוח קשים ודיכאונות שגורמים לגוף להיחלש ולקרוס. לא תיארנו לעצמנו שתהיה לכך השפעה כזאת".
נמרוד דורון-קינסבורן הוא מנהל "בשבילנו"- חברת סיעוד של החברה לפיתוח הגליל שמפעילה שלושה בתים של דיור סיעודי. אחד מהבתים הסיעודיים פועל בקיבוץ דפנה, שתושביו פונו יחד עם 36 הדיירים. "לדבריו דייר בבית סיעודי שנאלץ לעבור מקום חווה שינוי מטורף; הוא יוצא מהמקום המוכר והבטוח, עובר למקום חדש, פוגש צוות חדש ודיירים שהוא לא מכיר. החשדנות שלהם עולה, אי הודאות גדלה והביטחון יורד, זה קשה מאד. המצב החדש גם מקשה על משפחות לבקר ולביקורים האלה יש משמעות גדולה מאוד עבורם". שני הבתים הסיעודיים שלא פונו, פועלים באזור מלחמה שבו נשמעות אזעקות בתדירות גבוהה, רעש מירי סוללות התותחנים של צה"ל ולעיתים גם רעשי התפוצצות הרקטות של חיזבאללה. מקרב דיירי הבתים הסיעודיים של "בשבילנו" הלכו לעולמם כבר 11 אנשים, בהשוואה ל-8 בשנה הקודמת.
דורון-קינסבורן עצמו נאלץ לצאת עם משפחתו מביתם שבקיבוץ שניר ולחפש מגורים זמניים במקום חדש. "זאת חוויה מאוד לא פשוטה לעזוב בית ולהיות מפונה, ובוודאי שעבור אדם מבוגר וסיעודי זו חוויה קשה יותר ויש האצה בהידרדרות המצב הבריאותי", הוסיף בכאב.
גם 8 חודשים לאחר פרוץ המלחמה, אחראי שירותי הקבורה אוחנה לא עוזב את העיר. העבודה שהוא ממלא לא מאפשרת לו לעזוב את האזור. מדי ערב הוא חוזר לדירה שלו בקרית שמונה ומייחל לכך שביום הבא יישאר מחוסר עבודה. היום ואתמול זכה לשני ימים נדירים כאלו. רק בסוף השבוע הוא יוצא מהעיר ונוסע לפגוש את אשתו שפונתה לבית מלון.