לפני קרוב לארבעה חודשים החליטה הדר סולימני לחזור מ"גלות טבריה" לביתה שבקרית שמונה. אתמול, אחרי מטח כבד של רקטות שחלקן התפוצצו ברחוב מגוריה ובביתה, היא נאלצה לשוב לבית המלון שבטבריה. היום היא מבטיחה: "אני בטוח אחזור לקרית שמונה, זה הבית שלי, אבל לצערי יהיו רבים שכבר לא יחזרו לעיר".
הדר סולימני, בת 24, היא דור שלישי בעיר הצפונית. סבה וסבתה עלו מאיראן והגיעו ישר למעברת חלסה שהפכה לקרית שמונה. אביה, רמי, נולד בעיר, הקים בה משפחה ובנה בית. הדר היא פטריוטית של קרית שמונה ומתגאה בשורשיה שנטועים מראשיתה של העיר.
כשהחלה המלחמה והוחלט לפנות את קרית שמונה, עזבה עם הוריה ואחותה והם עברו לבית מלון בטבריה. כשהמחנק במלון התחיל להכביד עברה למושב חד-נס שבדרום רמת הגולן, אבל גם שם הבינה שמקומה הוא בביתה. בין השאר השפיעה על החלטתה גם העובדה שהיא עובדת כרכזת כח-אדם במפעל 'חוליות' שבקיבוץ השכן- שדה נחמיה. בפברואר היא שבה לקרית שמונה.
"אז גם עוד לא היו כל כך הרבה נפילות כמו שיש בזמן האחרון", הסבירה. בתחילה גרה לבד בבית המשפחה ולפני כחודש גם אביה חזר. "הוא חשש להשאיר אותי לבד", הודתה. לאחרונה המצב החמיר או כפי שהיא מגדירה זאת "החיזבאללה עלו מדרגה בחודש האחרון ויורים עלינו הרבה יותר".
שלשום הפך רחוב מגוריה ליעד של רקטות חיזבאללה. "היה מטח כבד על העיר ונכנסנו למקלט בבית. כשזה הסתיים ויצאנו החוצה, ראינו ששני בתים לידינו ספגו פגיעות ישירות. אתמול שוב היה מטח כבד מאד בסביבות חמש וחצי אחר הצהריים. לפני כן היה שקט ואבא אמר שהוא יוצא לגינה. כשהכל התחיל הוא לא חזר הביתה. אחרי שהיה שקט רצתי החוצה לחפש אותו. הוא נכה צה"ל וידעתי שהוא לא יכול לרוץ וחששתי לו. אבל אז הגיע מטח נוסף, בלי אזעקה לפניו. סובבתי את הראש ואני רואה טיל נופל על הבית ממול. מההדף עפתי אחורה והמטח המשיך בעוצמה".
"היו בערך עשרים נפילות", המשיכה לספר. "זחלתי לסככה סמוכה והתחבאתי מתחת לכסא ברזל. לא היה מחסה טוב יותר וקיוויתי שהכסא יגן עלי מפני הרסיסים שעפו מסביב. רק במזל אף רסיס לא פגע בי. כשהכל נגמר יצאתי מהמסתור וראיתי בית ממול שעולה באש. חזרתי לבית שלנו וראיתי שגם הוא נפגע. התברר שאבא שלי הספיק להכנס לבית של השכן והוא לא נפגע", היא משחזרת.
מחוסר ברירה היא שבה לטבריה וכעת תשכור דירה בראש פינה, למרות שלדבריה "ברור לי שגם בראש פינה לא יהיה שקט וגם אליה המלחמה עלולה להגיע. אני מרגישה שקרית שמונה לא מעניינת אף אחד, עיר שלמה נחרבת וזה לא מעסיק את מדינת ישראל. חייב להתעורר פה הד ציבורי וצריכים להבין שזה לא יכול להימשך", אמרה.
"לי ברור שההורים שלי ואני נחזור לגור בקרית שמונה. קשה לעזוב בית שגדלת בו ושאתה אוהב אותו. אני אחוזר, אבל אני בהחלט אבין את מי שיחליט לא יחזור. המשפחה שלי לא תוותר על קרית שמונה, אבל אני מרגישה שהמדינה כבר ויתרה עליה ועל האיזור כולו".