גם אם החלטת התובע בהאג לבקש צווי מעצר נגד ראש הממשלה ושר הביטחון היא שערורייתית - אין זה תירוץ להתנהלותנו חסרת התבונה. למעשה, השוואה בין הטעויות שהובילו לאסון הבטחוני והאנושי ב-7 באוקטובר לבין אלה שהובילו לאסון המשפטי והתודעתי הנוכחי, מגלה קווי דמיון בעייתיים: אותה חשיבה קצרת טווח, היצמדות לקונספציות, היעדר אסטרטגיה, הערכת חסר של כוונותיו, תחכומו, ותעוזתו של היריב - והתעלמות מנורות אזהרה.
הכוונה להוציא צווי מעצר היא אכן אסון משפטי ותודעתי לישראל. כבר עכשיו, הנזק נעשה בתיוגה של מדינת ישראל כמדינה עבריינית: ישראל, טוען התובע, מבצעת לא פחות מ"השמדה" (extermination) של אוכלוסייה בעזה, הרעבה של אוכלוסייה כשיטת לחימה ועוד. זה לא שמן למדורה, אלא דינמיט המושלך לתוכה. התקצרה הדרך לחרמות - החל מהאקדמיה והספורט, עבור באמברגו נשק ובעיצומים כלכליים וכלה בהתפרצויות אנטישמיות נוספות.
איך הגענו לשם? אוי, כמה מפתה להיתלות רק בטענות לעוינות של בית הדין כלפי ישראל. אכן, נעשה עימנו עוול: ישראל מתאמצת לפעול בהתאם לדין הבינלאומי מול אויב מרושע שעושה בדיוק ההפך כדי להתנגח בנו. בישראל יש מערכת משפט עצמאית (שההחלטה בהאג תוקעת סכין בגבה), והתנהלות התובע חאן כלפינו היתה חסרת הגינות.
ועדיין, אנו נושאים באחריות מסוימת לחומרת מצבנו: איננו פושעי מלחמה, אבל בטח גם לא חכמים גדולים. ומה שמטריד במיוחד הוא שאנחנו לא לומדים.
ראשית, לדברים רבים מדי שנאמרו ונעשו מאז פרוץ המלחמה, יפה הדיבור "סוף מעשה במחשבה תחילה": איומים והכרזות ריקות מתוכן על סגר, שלא באמת הטלנו; על מניעת הכנסת הסיוע, שלא באמת מנענו; ועל אי הכנסת דלק, שבסוף הכנסנו. הדבר היחיד שתרמו האמירות האלה היה לספק לתובע טיעון ל"יסוד הנפשי" הנדרש לאישום פלילי. מה שהחל בהצהרות על איסור הכנסת סיוע, הסתיים בבניית נמל בעזה. האם לא ידענו שנושא הסיוע ההומניטרי חיוני לשימור התמיכה הבינלאומית בנו? החדשות הן שהתובע חאן קלט זאת, ורכב על קמפיין ה"הרעבה".
שנית, האסון המשפטי הוא אחד ממחירי ההתנהלות חסרת הראייה הרחבה והאסטרטגיה למול עזה. בצד המחירים הפנימיים של הימשכות המלחמה, טועה מי שסבור שאין גם שעון חול בינלאומי, ושאפשר למרוח את המלחמה בלי סוף, ללא אופק לגבי עתיד עזה. למחזות הקשים המשודרים מעזה, של הרס, פליטים והרוגים, יש מחיר משפטי: מה שחאן לא היה מעז לעשות לפני חודשיים - עתה יינשא על גלי תהילה.
שלישית, ובפינת הקונספציה, צריך להודות שישראל שגתה ביחס לחאן. חאן נתפס כאדם מקצועי ושקול, שמתייעץ עם טובי המומחים בעולם ושלא ממהר לתעדף את הנושא הפלסטיני. איתו, איום בית הדין הפלילי אולי לא נראה קרוב כל כך. אבל חאן הרדים אותנו. בתבונה רבה הניח בצד את הנושא הפלסטיני הנפיץ עם כניסתו לתפקיד. הוא ניצל את הזמן לשקם את מעמדו המעורער של בית הדין הפלילי. החקירה באוקראינה וצו המעצר נגד פוטין סייעו לכך. היתה זו שאלה של זמן עד שיגיע לישראל, שהרי אצלנו השאלה אינה אם תצמח ההזדמנות - אלא מתי.
ישראל גילתה באיחור כי מולה עומד אדם מתוחכם, לאחר שנפלה בפח תרגיל ההטעיה שלו: בזמן שלפי הדיווחים חיכינו למשלחת של נציגיו, חאן כבר הקליט הודעה לתקשורת בדבר צווי המעצר ופרסם אותה בעיתוי שיתאים לדיון בבקשת דרום אפריקה בעניין "רצח העם".
רביעית, ישראל נהגה בזיג-זג מול בית הדין - רגע מקרבת ורגע מרחיקה. כשהיה נוח, שיתפה פעולה, לדוגמה כשאיפשרה את ביקורו של חאן בישראל לאחר הטבח. אבל כשאין הדבר נוח - היא משתלחת בו. אם תרצו, כמו להכריז על ארגון טרור, אבל גם לספק לו מזוודות כסף.
לבסוף, בפינת הקונספציה מצוי המשקל שקיוותה ישראל שיינתן לעקרון המשלימות - אותו עקרון שלפיו ציפתה (בצדק, מבחינה משפטית) שבית הדין לא יתערב אם ישראל תחקור את עצמה. כרגע זה לא סייע לנו, וגם אם ישוב לסדר היום - הרבה נזק כבר נעשה.
אז מה למדנו? הזירה המשפטית היא רק חלק מתמונת המלחמה. אולם התנהלותנו בזירה זו מעידה, למרבה הצער, שלא למדנו מטעויות. יש כאן הכל: מקונספציות שקורסות ועד הפתעה טקטית. ככל שחולף הזמן, נראה שוועדת החקירה, שחייבת לקום, תידרש לבחון לא רק כיצד נתפסנו באסון 7 באוקטובר, אלא כיצד פעלנו אחריו.
הכותב הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי, ועמית מחקר במרכז מינרבה לשלטון החוק במצבי קיצון באוניברסיטת חיפה