הסרטון המטלטל שפורסם אמש (רביעי) על ידי מטה משפחות החטופים ובו תיעוד באורך של כ-3 דקות מרגעי חטיפת התצפיתניות בבסיס נחל עוז בבוקר 7 באוקטובר שפך אור חדש על המאורעות הקשים בבוקר שמחת תורה. שירה אלבג, אימה של התצפיתנית החטופה לירי שתועדה בסרטון, סיפרה בריאיון ל-103FM על התחושות: "מפסיקים לנשום, ממש. הפסקתי לנשום".
"אנחנו צפינו בסרטון לפני כחודש וחצי, קראו לנו מצה"ל", שיתפה האם, "נאמר לנו שנמצאו חומרים, ואחרי עריכה ובדיקה יכלו להראות לנו אותם. חומרים מיום החטיפה, משהו שלא ראינו. עד אז ראינו מה שעלה לרשתות, מה שחמאס העלה, ככה גם נודע לנו שהן חטופות בעצם. קראו לכל המשפחות, כל משפחה ישבה בנפרד וצפתה בסרטון".
"זה היה קשה, זה היה יום מאוד קשה", סיפרה שירה, "ראינו את הגרסה שפורסמה אתמול, אבל אחרי שכל המשפחות צפו בסרטונים, ישבנו ודיברנו, והסבירו לנו בדיוק מאיפה עלו החומרים, מה הם ראו, ונאמר לנו שיש גרסה לא מצונזרת, וביקשנו באותו מעמד כבר שיראו את זה לכל חברי הקבינט, הממשלה, הכנסת, לכל מי שרק אפשר, שיראו את כל מה שהבנות עברו ועדיין עוברות. ברגע שנודע לנו שהיה ניסיון אחד, שני, שלישי, ואף אחד לא הסכים לצפות - דרשנו את הסרטון ואמרנו שאין ברירה, שהוא חייב לצאת החוצה".
על הרגעים שבהם צפתה בבתה לראשונה, סיפרה: "מפסיקים לנשום, ממש. הפסקתי לנשום. קשה, זה קשה כי ראינו לפני חודש וחצי, זה אחרי חצי שנה שאנחנו יודעים שהן בשבי, ושהן עברו יותר גרוע, דברים יותר גרועים. זה להבין מה בדיוק הבנות עברו, כל הזמן אנחנו רק מדמיינים, אנחנו לא מצליחים באמת להבין מה לירי עוברת שם וכל החטופים, אנחנו רק מדמיינים את זה כל הזמן".
"היה קשה, וביום העצמאות עצמו זו פעם ראשונה שהחלטתי לנסוע לבסיס, זו הייתה הפעם הראשונה שלנו במוצב בנחל עוז. נסענו פעם ראשונה, ואז זה גם עשה לי סדר בראש, בהבנה של הסרטון הזה, להבין בדיוק איפה המיגונית הייתה, איפה הרכב שהעמיסו את הבנות עליו, והרגשתי בדיוק את מה שלירי עברה שם וכל הבנות. זה מזעזע, להיות במוצב זה פשוט לחוות את האימה ולראות את כל מה שהבנות, החמ"ל השרוף, את גודל המחדל".
"זה היה נורא. לראות שהבנות, החטופים, במרחק נגיעה, 800 מטרים מעזה, ממש עלינו לתצפיות ואמרתי 'אני יכולה ללכת להביא אותה', זה כל כך קרוב וכל כך רחוק באותה נשימה. לא להאמין שהגענו כמעט לשמונה חודשים, זה לא נתפס", שיתפה שירה.
על התיעוד של ביתה, אמרה: "אני רואה את הפחד בעיניים שלה, היא ממש מפחדת ולירי לא ילדה שמפחדת בקלות. אני רואה שהיא בהלם, רואים שהיא בהלם, כי אי אפשר שלא. אני רואה שהיא מנסה להתעלות על זה, להבין את הסיטואציה. אני לא חושבת שהן חשבו שהולכים לחטוף אותן. הן לא מבינות כל כך ערבית, אבל אני חושבת שהן הבינו שיכול להיות שהם הולכים להרוג אותן, כי את החברות שלהן הם רצחו. אנחנו רואים שלוש דקות מתוך שעתיים שהן ישבו איתם, שמעו את היריות, הצעקות, הדיבורים".
"הם עשו ווידואי הריגה, הכול לעיני הבנות", המשיכה האם, "הן ראו את המוות בעיניים, מבחינתן, כל דקה הן מקבלות כדור לראש. אי אפשר להבין את זה, אנחנו גם לא מבינים, עם ישראל לא מבין את גודל האירוע כי אנחנו מתעסקים בלהחזיר אותם הביתה, לא התעסקנו במה שקרה ב-7 באוקטובר - מחדל איום מה שקרה שם".
"הבנות והחטופים נמצאים עדיין בפיגוע של 7 באוקטובר ובמחדל. השתלטו על מוצב צה"ל, נהרגו שם 54 חיילים, לוחמים שחירפו את נפשם ולא היה להם סיכוי, לא באו הכוחות הגדולים להציל אותם - איפה כולם היו? זו שאלה שאנחנו שואלים, היא צריכה להישאל, אבל אנחנו מתעסקים עכשיו בלהחזיר אותם הביתה".
על השיקולים שעלו במהלך ההתלבטות האם לפרסם את התיעוד, סיפרה: "די מההתחלה אמרנו שהסרטון צריך לצאת החוצה, בשביל שהעולם גם לא ישכח, שיבין מה שקרה. אנחנו לא קיבלנו אישור להוציא אותו מיד, מיד ביקשנו שכל חברי הקבינט והשרים יראו, וברגע שנודע לנו שהם בוחרים לא לצפות בסרטון ממניעים כאלה ואחרים, וכל אחד והתירוצים שלו, התעקשנו לקבל את הסרטון ושאנחנו נוציא אותו. מקבלי ההחלטות וכולם לא יכולים להתעלם מזה, מהתגובה שהם חייבים, והעולם צריך לראות, כמה שאפשר".
כשנשאלה האם מדוע חברי הכנסת לא צפו בסרטון, השיבה: "לא קיבלנו הסברים, רק נאמר לנו כל פעם שהם בחרו לא לראות, לא מאיזה סיבות. אחד תירץ שאין לו זמן, שיש לו פגישה, תירוצים כאלה ואחרים. אני מתביישת בשמם, להגיד שהם לא היו מוכנים לראות את הסרטון של הבנות האמיצות, כל החיילים שלנו כל כך אמיצים, האזרחים שנלחמו, והם בוחרים לא לראות ולא להבין מה הבנות האלה עדיין עוברות".
"אנחנו כבר כמעט שמונה חודשים אחרי, מה הן עוברות כל יום? אני מתביישת שאלו המנהיגים שלי, מקבלי ההחלטות שלי, שצריכים ללכת לישון כל יום עם תמונות של הבנות והחטופים. לחשוב שזה יכול היה להיות הילד שלהם או הבת שלהם, שהם נאבקים, נלחמים ובטוחים שהמדינה תעשה הכול בשביל להחזיר אותם - והמדינה צריכה לעשות הכול, לא מעניין אותי מה המחירים".
"לירי וכל החטופים הופקרו באותו יום, המחיר שצריך לשלם זה לא על החטיפה, זה על ההפקרה והמחדל שהיה", קבעה האם, "עצוב לי שזה לא קורה. שיקבלו את ההחלטה האמיצה, יחזרו לשולחן המו"מ. קיבלנו הודעה שהצוות של המו"מ קיבל מנדט לחזור לשולחן הדיונים, אבל מעבר לזה צריכים לגרום לעסקה לצאת לפועל. לא נותרה לנו ברירה, הרגשנו שאין לנו ברירה. אני מקווה שלא נצטרך להגיע לעוד דברים שנשלוף ונגיד 'אין לנו ברירה', כי לא התקדמו".
לדבריה, "אני בטוחה שאפשר להגיע למו"מ, לעסקה. בסוף יש את הדרך להגיע. הם צריכים לגרום לזה לקרות, ונכון שזה כואב, שהמחירים אולי כבדים, אבל אין ברירה - יש לנו 128 חטופים בשבי. מתי הם רוצים לגרום לזה לקרות? הם כבר 8 חודשים נמקים שם, לא יודעים מי נשאר בחיים. אנחנו מצפים מהם לקחת את ההחלטות הקשות, לגרום לזה לקרות, אין ברירה, אין זמן אחר. ככל שעובר זמן המחירים נהיים יותר קשים, החטופים החיים הולכים ומתים. נאמר לנו שבתקופה האחרונה, בשיח שלנו עם מקבלי ההחלטות, שהם מודעים שנעשו טעויות בדרך. אז אם אתם יודעים שהמחירים שעכשיו אתם משלמים הם יותר מההתחלה, אז אתם מודעים לזה שככל שעובר הזמן המחירים יהיו יותר קשים - תגרמו לזה לקרות עכשיו, זה בידיים שלכם".
"הלוואי וכל שמונת החודשים היו נלחמים באמת ומפגיזים את עזה באמת כמו שהיה צריך ולא נותנים סיוע הומניטרי, אז אולי הייתי מבינה שיש דרך אחרת, אבל בינתיים אני יודעת שיש להם יותר סיוע הומניטרי מלפני המלחמה. עוד מעט הם יקבלו מדינה פלסטינית, ומה עם החטופים? אם מישהו חושב שזה מה שיביא את החטופים שיגיד לי בפנים שהוא לא מתכוון להחזיר את הבת שלי".