רגש של בן אנוש לא מסוגל לעכל את עוצמת הכאב נוכח סרטון חטיפת התצפיתניות שפורסם הערב. בלתי אפשרי גם לגשר על הפער שבין הסרטון שצילמו הבנות בלילה שלפני כן לבין צילומי הרוע והאלימות שצילמו המחבלים כעשר שעות לאחריו. ערב קודם חגגה שחף ניסני עם חברותיה את סוף השבוע האחרון שלה איתן, רגע לפני יציאתה לחופשת שחרור. השמחה שלהן כובשת, הן נראות מאושרות, מלוכדות, מתנתקות לשעה קלה ממתח המשימה השוחקת שהוטלה על כתפיהן. והנה הערב, עומק התהום שהן נפלו אליה כעבור זמן קצר כל כך הופך למוחשי. לילה של שמחה, ואחריו בוקר של זוועה ואלימות. לילה של שמחת נעורים ובוקר של פחד נוראי בעיניים.
שוחחתי אז עם חלק מאמהותיהן של החיילות. באותם ראיונות, ובחודשים שעברו מאז, עם ישראל הכיר את אותן משפחות שנלחמות להשיב את בנותיהן לישראל. הערב, כשצילומי הרוע מכים כמו אגרוף בבטן ומחניקים את הגרון, זעקת המשפחות צריכה להיות זעקה של כל אחד מאיתנו - זעקה שקוראת להשיבן למשפחותיהן, זעקה נגד רוע של אויב מתועב, זעקה נגד עולם שעוצם את עיניו וזעקה על מחדל והפקרה מקוממים.
רק אחרי אותה שבת ארורה, כשהורי התצפיתניות החלו לספר על מה שהיה ידוע להן, נחשף הציבור לניסיונות התצפיתניות להתריע ולעורר מישהו בדרגים שמעליהן. הן, שחיו את השטח, ראו שמעבר לגדר קורים דברים מדאיגים. הסרטון שמכה הערב בפניהם של אזרחי ישראל זועק את זעקת הבנות: הן שהתריעו, שהזהירו, שביקשו שמישהו יקשיב להן, הן בסופו של דבר שילמו את מחיר המחדל והופקרו חסרות הגנה במוצב הקדמי.
הלב יוצא אל הורי החיילות, שכבר יותר ממאתיים ימים חייהם בתוך אפלה. אי אפשר בכלל לדמיין מה עובר על האמהות והאבות שנחשפים לתיעוד רגעי חטיפת בנותיהן. אחרי שאזהרות בנותיהן נדחו, אחרי שהן הופקרו באותה שבת שחורה ונחטפו בברוטליות לאפלה של רוע ושנאה, למדינת ישראל חוב מוסרי וערכי שעליה למלא - עליה לעשות הכל כדי להשיב אותן ואת שאר החטופות והחטופים חזרה לבתיהם.