החלטת נשיא ארצות הברית ביידן לא לשלוח לישראל תחמושת חיונית אם תממש את כוונתה להשתלט צבאית על רפיח, היא צעד בעייתי ביותר לביטחונה של ישראל. הוא חושף את המתח בינה לבין בעלת בריתה העיקרית, מחליש את עמדת המיקוח של ישראל מול חמאס בנושא החטופים ומבהיר כי התמיכה האמריקנית בישראל ממוקדת במרכיבים ההגנתיים של פעולותיה להגן על עצמה, אך אינה מובנת מאליה כשמדובר בפעולות התקפיות החיוניות במסגרת המאמץ ההגנתי (האמריקנים התנגדו כזכור, גם לתקיפה באיראן בתגובה למתקפת הטילים והכטב"מים ולתקיפת הכור בעיראק ב-1981).
בנוסף ההחלטה שולחת מסר בעייתי לאזור כולו. אי שליחת התחמושת לישראל מבהירה מחד גיסא לבעלות בריתה של וושינגטון באזור ובעולם כולו, כי אינן יכולות להישען עליה, ומאידך גיסא היא עלולה להגביר את התעוזה של איראן וגרורותיה במסגרת מאמציהן לקדם את האינטרסים שלהן, כולל בתחום הגרעין. המהלך האמריקני בהחלט יעודד את איראן ושותפיה בציר השיעי - חזבאללה, החותים והמיליציות השיעיות בעיראק - ואת הסטודנטים תומכי חמא"ס ברחבי המערב להגביר עוד יותר את הפעילות נגד ישראל סביב הפעולה ברפיח, באופן שמסכן הן את ישראל, הן את המערב והן את הקהילות היהודיות במערב. יתר על כן, ארצות הברית נותנת בכך אור ירוק למדינות נוספות במערב כמו בריטניה, צרפת, גרמניה וקנדה להפסיק משלוחי נשק לישראל.
בטווח הקצר על ישראל להמשיך את המבצע ברפיח, על אף הלחץ האמריקני. זהו מהלך הכרחי להשגת יעדי המלחמה, גם אם איננו מספיק כשלעצמו להשגתם. יש לבצע זאת תוך מאמץ לצמצם במידת האפשר את הפגיעה באזרחים, הן משום שזה הדבר הנכון לעשותו מבחינה מוסרית וחוקית, הן משום שזו דרכו של צה"ל והן משום שעל ישראל לגלות רגישות לחששות של ארצות הברית. מי שעושה שימוש ציני באוכלוסייה זו חמאס והצעד האמריקני משדר לה מסר ברור שהציניות הזו משתלמת וכי יהיה נכון מצידה להמשיך ולהשתמש באוכלוסייה כמגן אנושי וכמנוף לערעור התמיכה האמריקנית בישראל, באופן שיביא להפסקת המלחמה על פי תנאי חמאס.
בטווח הארוך הלקח הוא שישראל חייבת לבחון מחדש את ההישענות העמוקה על ארצות הברית בתחום החימוש, ובמקביל להשקיע הרבה יותר במאמצי ההסברה. הנשיא ביידן איננו מונע על ידי עוינות לישראל. אבל אהדתו הבסיסית והעמוקה לישראל ורצונו להביא לשחרור החטופים באים על פי תפיסת עולמו ומערכת השיקולים הפוליטיים שלו רק אחרי מחויבותו להגן על האוכלוסייה הפלסטינית - שבעיניו היא חפה מפשע ואיננה מיוצגת של ידי חמאס. שאיפתו לקדם את פתרון שתי המדינות, חששו מהתרחבות המלחמה למלחמה אזורית, רצונו להיבחר מחדש וחוסר האמון שלו במחויבותה של ישראל להימנע מפגיעה לא הכרחית בבלתי מעורבים. על ישראל היה לגייס הרבה יותר תומכים מקרב המפלגה הדמוקרטית, בדגש על יהודי ארצות הברית, כדי שישכנעו את הנשיא כי תובנותיו לגבי הסכסוך עם הפלסטינים בכלל ועם חמאס בעזה בפרט מנותקות מהמציאות, כי הצעד הנוכחי הוא גשר אחד רחוק מדי וכי עליו לתמוך בלב שלם במאמץ הישראלי להשיג את מטרות המלחמה.
תא"ל (במיל') יוסי קופרווסר, ראש חטיבת המחקר באמ"ן לשעבר, הוא חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ולשעבר מנכ"ל המשרד לנושאים אסטרטגים