ב-7 באוקטובר, קבוצות הוואטסאפ הוצפו בבקשות לעזרה. אחת מהן התקבלה בטלפון של שירי ארליך, מנהלת בית הפלמ"ח. "מי יכול להגיע לקריית שאול?", נכתב בקבוצה של משרד הביטחון. בבוקר שאחרי התייצבה ארליך בבית העלמין ומצאה עצמה מנהלת את הליכי הקבורה בו במשך חודש וחצי, ששת השבועות העמוסים והקשים ביותר שיכולים להיות.
כשהגיעה, קיבל את פניה ליאור, מנהל בית העלמין, שהראה לה היכן נמצאים המפתחות, הבטיח שיסבירו לה מה לעשות, איחל בהצלחה ונסע לתפעל את הקבורה באופקים. "מצאתי את עצמי כמעט לבד במשך יממה. היה ברור שצריך להתחיל לנהל אופרציה מטורפת", ארליך נזכרת בשיחה עם וואלה. "הגיעו באותו יום שש הלוויות לבית העלמין ואני עברתי קורס מזורז בניהול האירוע".
בשבועות שחלפו מאז, היא ניהלה מאות הלוויות. לא רק בקריית שאול, אלא בכל אזור המרכז - מגדרה עד חדרה. לעיתים 32 ביום אחד. ביום רגיל, בשגרה, מדובר על כארבע. "מצאתי את עצמי מנהלת את הרכבים, המתנדבים, השינוע, יחידת מילואים שנשלחה אליי, ומסבירה בעצמי לאנשים איך להתנהל מול המשפחות", סיפרה.
לא בטוח שידע מקדים היה מספיק לה. המתקפה הקטלנית ביותר שהייתה על ישראל גררה תרחישי קיצון שלא עלו בדמיון של מנהלי הקבורה. "הלוויות מדלגות", למשל, כפי שארליך מכנה אותן. "הטקס נערך באזור המרכז בגלל המצב הביטחוני בדרום ואחריו עשרה אנשים הכי קרובים יוצאים עם הארון לקבורה בבארי או בכפר עזה", היא מתארת.
במקרים אחרים, ארליך הייתה צריכה לנסוע למלונות של מפונים מהעוטף להחתים אותם על הנוהל להלוויה, או להידרש לסוגיה של שם האם שייכתב על מצבת אחד הנרצחים, שאמו הביולוגית הלכה לעולמה בצעירותו ואשתו החדשה של אביו גידלה אותו. עוד מספרת ארליך כי "לקח זמן עד שנבחר שם למלחמה, אז ההנחיה הייתה לא לכתוב נפל במלחמת חרבות ברזל אלא נפל בקרב. אפילו לא היה אפשר לכתוב נפל בקרב בבארי או נחל עוז, כי לא ידעו להגיד בוודאות".
בתוך הכאב, ניסו בקריית שאול להקל על המשפחות עד כמה שאפשר, גם בנצירת הזיכרונות. "אנשים משאירים המון מזכרות ותמונות על הקבר. אספנו את כל המזכרות האלה לקופסאות, סרקנו את המכתבים, והשארנו להורים שיוכלו לקחת את זה בתום השבעה", פירטה ארליך. "סמ"ר רועי ברקת, לוחם בגולני שנפל, היה אוהד מכבי תל אביב, עטוף בחברים. היה לו ארגז גדול של דברים שהשאירו לו קרובים ואוהדים אחרים. אחרי שבוע, סבא שלו בא לקחת את הארגז, ולראות אותם מתרחקים - זאת אחת התמונות שאני הכי זוכרת".
ההתמודדות עם מלחמה ונופלים לא הייתה זרה לארליך. כבר 25 שנים שהיא עובדת בבית הפלמ"ח בתל אביב, תחילה כסטודנטית צעירה, בהמשך כרכזת הדרכה ובשש השנים האחרונות היא עומדת בראש המוזיאון בתל אביב. ובכל זאת, המעמסה בשליחות שלקחה על עצמה הייתה כבדה. "מצאתי את עצמי יום אחד בתשע בלילה לבד במיגונית בבית קברות בזמן אזעקה ואמרתי לעצמי - מה את עושה?", היא מתארת. "אבל אני לא הסיפור פה. עשיתי מה שאפשר לעשות, הכנסתי דברים לטבלאות, סידרתי לו"זים. אני מודה על ההזדמנות הזאת לתת את הגרוש שלי למאמץ הכולל".