בערב יום העצמאות ה-76 של מדינת ישראל, עמלים לא מעט מובילי דעת קהל כאן בניסיונותיהם לשנות משהו באווירה המקומית, להחדיר בנו חשיבה חיובית אבל רק בעניין אחד - לא חלילה בדבר הסיכוי להחזרת החטופים (שלא נשגה באשליות), גם לא בשאלה איך תיראה רצועת עזה ביום שאחרי, גם לא בשאלה איך לעזאזל מחזירים את עשרות אלפי תושבי הצפון לבתיהם (איך אמר נתניהו? "מי אמר שספטמבר הוא תאריך קדוש"), גם לא בשאלה מה עושים עם המצב הכלכלי המבעית שלנו, שבכנס מנכ"לי האוצר האחרון העלו חששות שהוא בדרך לקטסטרופה שלא הכרנו כמוה.
הם עסוקים בדבר אחד - להחדיר בנו את הידיעה והתובנה כי לא משנה כמה מתו וכמה ימותו, מי בחניקה ומי בסקילה, מי במים ומי באש, כמה יפשטו את הרגל וכמה פליטים חסרי בית יסתובבו בינינו, יש אקסיומה אלוקית אחת שהיא מעל הכול - מי שמנהיג אותנו הוא מתנת אל, אחד בדורו, יחיד סגולה. הם מסבירים לנו כי מה שלא יהיה, אנחנו צריכים להודות בוקר בוקר לקב"ה שהוא, נתניהו, מנהיגנו, לשמוח בזכות הגדולה שנפלה בחלקנו להיות מונהגים על ידו, לנשק את הקרקע שהוא דורך עליה.
כך למשל במונולוג שאפילו במונחי הסגידה המוכרים של ערוץ 14 היה חריג, אמר השבוע אחד השופרות הקרובים, אראל סג"ל, את הדברים הבאים: "כרגע יש רק אדם אחד שמסוגל לעמוד מול ביידן והמפעיל שלו אובמה. למזלנו, הוא גם זה שעומד בראש מדינת ישראל". כמה ניתוק רגשי ופנאטיות צריך לפתח כדי להקדיש מונולוג של חמש דקות לסגידה לשליט שתחת משמרתו נטבחו כאלף ומאתיים, כ-240 נחטפו, ו-132 מהם חטופים עד עכשיו. כדי לחזק את טיעוניו בדבר גדולת המנהיג הזה, סג"ל שלף קטע ארכיוני מהחדר הסגלגל, שבו ישבו נתניהו ואובמה בשנת 2011. מיד נחזור אל המניפולציה התודעתית השקרית של סג"ל באותו קטע, אבל לפני כן קצת פרספקטיבה.
אמריקה ואובמה הם באמת נקודה טובה להתחיל איתה כדי להבין מה קרה לנו מאז שנתניהו חזר להנהגת המדינה לפני 15 שנה. כשנתניהו חזר לשלטון, עשור לאחר שהודח ממנו, ברק אובמה היה נשיא ארה"ב כבר שלושה חודשים. מתחילת כהונתו לחץ אובמה על נתניהו לממש את עמדתו ועמדת קודמיו בתפקיד - להקים מדינה פלסטינית. ב-14 ביוני 2009 נשא נתניהו את נאום בר-אילן המפורסם שבו אמר בין השאר את הדברים הבאים: "אם נקבל ערובה לפירוז ולסידורי הביטחון הדרושים לישראל, ואם הפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי, נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלסטינית מפורזת לצד המדינה היהודית". היו כאלה שהופתעו מההסכמה העקרונית של נתניהו להקמת מדינה פלסטינית; לא הייתי ביניהם כי זכרתי היטב את התמונות של לחיצות הידיים החמות בין ערפאת לבינו מהקדנציה הראשונה שלו, ואת הפלירטוטים ביניהם כשערפאת בירך אותו לכבוד יום ההולדת.
נתניהו אם כן הגדיר חזון מדיני עם כניסתו לתפקיד, אבל לעולם לא פעל לממש אותו. הימין הישראלי ודאי בירך על מסמוס חזון בר-אילן, אבל לעולם לא שמע ממנו על חזון מדיני-ימני אמיתי חלופי, לא של סיפוח ולא של טרנספר. ככל שעבר הזמן, נתניהו הרגיל את הימין לרעיון השקרי שהוא מצליח לנהל את הסכסוך, שלפיו שליטה בשניים וחצי מיליון פלסטינים ללא מעמד אזרחי, הוא מצב אפשרי - מצב שיותיר אותנו בביטחון, ושבעולם מתישהו יתרגלו אליו. בהסכמי אברהם (הצלחה גדולה שלו ללא ספק), הוא הסביר לנו שהנה מתה קונספציית אוסלו - שאפשר לעשות שלום עם ערבים מבלי להחזיר להם כלום (כאילו היה לנו סכסוך טריטוריאלי עם האמירויות. מילא).
ובחזרה לסג"ל, כדי להוכיח כמה נתניהו גבר-גבר, וכמה עמד כחומה בצורה מול ממשל אובמה, הוא צירף למונולוג שלו סרטון שבו אומר נתניהו לאובמה את הדברים הבאים בחדר הסגלגל במאי 2011: "זה לא הולך לקרות. כולם יודעים שזה לא הולך לקרות. הגיע הזמן להגיד לפלסטינים שזה לא הולך לקרות". מי שצופה במונולוג חושב שסג"ל מדבר על חזון המדינה הפלסטינית - הנה נתניהו מסרב ללא מצמוץ מול המצלמות לחזון העוועים של ברק חוסיין אובמה למדינה פלסטינית. ובכן לא באמת, הנה תחילת הציטוט של נתניהו שסג"ל הסתיר מכם: "אנחנו לא נקלוט את הפליטים הפלסטינים. למה שאנחנו נקבל אותם". כלומר, נתניהו בכלל לא מדבר על מדינה פלסטינית שם, אלא על זכות השיבה שההתנגדות אליה היא כמעט קונצנזוס בציבור היהודי-ציוני. איזו גבורה בדיוק צריך מנהיג כדי לומר את מה שברור מאליו: שהציונות לא יכולה לחיות עם זכות שיבה מלאה של פליטי 48'. ולו זו אף זו, בהמשך אומר נתניהו לאובמה: "עקרון השיבה ייפתר אם הפלסטינים יסכימו לפתור אותו בתוך המדינה הפלסטינית ולא במדינה היהודית".
הנה שמעתם שוב, שנתיים אחרי נאום בר-אילן, נתניהו עדיין תומך לכאורה במדינה פלסטינית. חוץ מהדיבור המתריס שבאמת חירפן את ממשל אובמה באותו אירוע, נתניהו לא גילה בו שום גבורה, ולא חידש דבר. העניין הוא פשוט, במשך כל שנותיו בשלטון חזונו של נתניהו היה אחד - לשרוד. לשרוד בישראל, לשרוד בזירה הבינלאומית.
לטובת שרידותו, נתניהו היה מוכן לעשות הכול: לאמריקנים נתן את התחושה שלא זנח את החזון, כאילו כדי להוריד אותם מעט מגבו עד שיבוא נשיא ידידותי (שבאמת הגיע ב-2016), ומול הציבור הישראלי הימני העביר את המסר שמה שהיה הוא שיהיה. הוא לא עשה דבר כדי לייצר חזון אמיתי לבעיה המדינית הכי מסובכת של ישראל - מעמד הגדה המערבית - לא חזון ימני ולא שמאלני. החזון היחידי של נתניהו היה לשרוד בשלטון.
בכל התקופה הזאת אפשר למקבילה המפלצתית של הרשות הפלסטינית בעזה, חמאס, לצמוח עם הכסף הקטארי, שהוא נתניהו אפשר להעביר להם. כמדיניות בחר נתניהו להתעלם מ"טפטופי הרקטות" ומבלוני הנפץ בעוטף עזה. זכור לי כיצד לפני ארבע שנים עמיתי, אלמוג בוקר, הלין על הפקרת העוטף ועל כך שלא מטפלים בחרדות של הילדים, וחטף ציוץ מעליב משופרו של נתניהו, ינון מגל. "מדהים", כתב מגל. "תקשורת שמעוררת פאניקה מאירוע שעד היום איש לא נפגע ממנו. שנותנת גיבוי להיסטריה מיותרת. מדווחת באותה רצינות על עליית מפלס החרדה והצורך בטיפול אצל ילדים".
מגל כידוע מדבר מגרונו של נתניהו. הקונספציה הייתה שאם רקטות מגיעות למרכז נצא לסבב, ואם לא - שתושבי העוטף יתרגלו לסבל. מסבב לסבל, לסבב וחוזר חלילה. היו שופרות שהלכו אפילו רחוק יותר, כמו גדי טאוב למשל: "למה אסור למוטט את חמאס", הסביר בידענות במאי 2021. "אני חושב שצריך להשאיר את חמאס בעזה כדי למנוע מו"מ עם הרשות". טאוב, מגל ואחרים, שבמקרה הטוב זלזלו באיום העזתי ובמקרה הרע קראו לחזק את חמאס, לא חשבו על זה לבדם. זו הייתה המדיניות דה-פקטו של נתניהו בכל שנות שלטונו.
אז אמרנו שבכל שנותיו, נתניהו לא העמיד לנו חזון מדיני ומכר לנו קונספציה שלפיה אפשר לנהל את הסכסוך, אבל לפחות בזירה אחרת, במשך תקופה, היה נראה כאילו עומד על המשמר. עד המחצית השנייה של העשור הקודם עמד מול ניסיונות הקיצוניים מבפנים לפגוע במבנה הדמוקרטי של ישראל. כשהרוחות הרעות החלו לנשוב אמר לי אז נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, בתמימותו, שנתניהו עם החינוך האמריקני שלו לא יאפשר פגיעה בדמוקרטיה הישראלית. החקירות נגד נתניהו שינו את התמונה משתי סיבות: האחת היא שהגיע למסקנה הפרנואידית שקבוצת האליטה המשפטית מבקשת לפגוע בו. השנייה, שבעקבות כתב האישום ממילא נמנעה ממנו האפשרות לשותפים פוליטיים נוספים. לכן, ניכנע לכל תכתיביהם של הקיצוניים במפלגתו ושל שותפיו הקואליציוניים מימין. התוצאה הייתה ניסיון ההפיכה המשטרית שעליה הכריז שר המשפטים יריב לוין בינואר 2023.
מלבד הפגיעה במעמדה של ישראל כדמוקרטיה-ליברלית, ניסיון ההפיכה הזה פורר את סופית את העם לקבוצות ושבטים שנאבקים ברחובות. גם כאן, המהלך הזה לא היה פרי חזונו העמוק של נתניהו לשינוי המשטר. להפך, הוא בכלל לא האמין בזה. החזון היחידי של נתניהו היה ועודנו - הישרדות פוליטית.
לשם הישרדותו, נתניהו אפשר את הרס הדמוקרטיה הישראלית, את הרס החברה הישראלית, את הקיפאון המדיני ואת צמיחת חמאס. ומה שהיה עד שבעה באוקטובר, למרבה הצער ממשיך גם אחריו.
לפי סקר בחדשות 13 שנערך על ידי מכון הסקרים "דיאלוג", 56 אחוז סבורים שההחלטות של נתניהו בעניין המלחמה והחטופים נגועות באינטרסים אישיים. אנחנו לא יודעים בוודאות שזה נכון משום שאנחנו לא יכולים לקרוא את מחשבותיו של נתניהו. אנחנו כן יודעים בוודאות שבכל פעם שעולה עסקת חטופים פוטנציאלית על הפרק, בן גביר וסמוטריץ' עוד לפני ששומעים את פרטיה - מתנגדים לה. בן גביר וסמוטריץ' לא רוצים עסקת חטופים משום שזה נוגד את חזונם להתיישב מחדש בעזה. הם לא מתאמצים להסתיר את זה. נתניהו לא הכריז שהוא רוצה להתיישב בעזה, ואפילו לא שהוא רוצה להחזיק בציר פילדלפי. הוא לא הכריז כלום חוץ מסיסמאות חלולות על "ניצחון מוחלט". גם כאן העמימות שלו משרתת את רצונו לשרוד.
זהו מעגל הבושה שמכתיב את חייה הטרגיים של האומה בימים אלה - כדי לשרוד, נתניהו כרת ברית עם הקיצוניים. לצורך כך הוא הפך עבריין כהניסט לשר שאחראי על ה"ביטחון הלאומי" של ישראל. אלה שעמם כרת ברית כדי לשרוד, הם אלה שמאיימים עליו עכשיו שלו יחתום על עסקת חטופים, הוא לא ישרוד. הם כל כך מודעים לרצונו לשרוד שכבר לא אכפת להם להשפיל אותו בשל רצון זה. כך עשה איתמר בן גביר שמיד לאחר היציאה מדלת חדרו של נתניהו, סיפר כיצד הילך עליו אימים והודיע לו שאם תהיה עסקת חטופים אין ממשלה.
לאור כל זה, או אולי לחושך, האם יש לכם איזושהי סיבה להאמין שלראשונה בתולדות ישראל, נתניהו יהיה מוכן לעשות משהו טוב לעם ישראל כשהמחיר יהיה כיסאו? הרי אם עד היום היה תלוי בצמד הפנאטיים האלה, עכשיו, אחרי טבח שבעה באוקטובר, הוא תלוי בהם יותר מאי פעם.
שלשום שוחחתי עם לואיס הר ששוחרר בפברואר משבי חמאס לאחר 129 ימים. שאלתי אותו מדוע סירב לבקשת מארגני טקס המשואות להשיא משואה, והוא השיב לי את הדברים הבאים כשהוא מתייחס לטקסט המסורתי שאומרים המשיאים: "לתפארת מדינת ישראל". "אנחנו לא מרגישים כרגע שהמדינה הזאת היא 'לתפארת'", אמר לי הר. "לא נוכל להגיד את המילה הזאת. כמה שאנחנו אוהבים את המדינה הזאת, אנחנו לא יכולים לחגוג. מעדיפים לא להיות. אפילו אמרתי שאני מעדיף להיות באותם ימים בחו"ל".
בהמשך השיחה סיפר לי שמאז שוחרר בפברואר, הוא לא קיבל אף לא טלפון אחד מנציג ממשלה, בוודאי לא מראש הממשלה. אפשר להניח שנתניהו היה מתנהג אחרת לולא חשש ממה שהר יטיח בו כשייפגש איתו; בדיוק כפי שהוא חושש מדברים שיאמרו לו בני המשפחות השכולות מהקיבוצים שיקיריהם נטבחו, ולכן לא נפגש איתם עד היום. הוא מוכן להיפגש רק עם אלה שייענו לבקשתם של סג"ל ומגל לנשק את האדמה שידרוך עליה, ללא קשר למצב ביטחונם וכלכלתם.
אל יום העצמאות ה-76 נתניהו הביא אותנו לאחר שקונספציית הכלת/טיפוח חמאס גבתה מאיתנו את מחיר הדמים הגדול ביותר מאז השואה, לאחר שקונספציית ניהול הסכסוך התגלתה כהרת אסון וככזאת שעשויה להמיט עלינו אסון נוסף, כשישראל מבודדת מאי פעם בעולם, ומפוררת כפי שלא הייתה אף פעם מבפנים. הסיסמה "ביחד ננצח" טובה באמת לחיילנו, שבחזית שוכחים את המחלוקות ביניהם, אבל לא אמינה כשרואים מה קורה ברחובות ישראל, כשבני משפחות החטופים סופגים בצמתים איחולי מוות ליקיריהם בשבי חמאס.
נתניהו הוא זה שפורר את ישראל לחלקיקים לאחר שהבין ששרידותו תלויה בקיצוניים ולא באנשי המרכז. נתניהו הוא האחראי לכך שביום שני הקרוב, המעבר בין יום הזיכרון לעצמאות פחות ירגש ויותר יעיק במחשבות. הוא זה שהביא את ישראל ליום העצמאות הרע ביותר בתולדותיה. החברה הישראלית לא תוכל לצמוח מנקודת השפל שהיא נמצאת בה אם לא תחליף במהרה את הנהגתה, וככל שיחלוף יותר זמן עד שזה יקרה, השפל רק יילך ויעמיק.