בתוך כל העצב המוחלט הזה מסתתרים עִצְבוֹנוֹת קטנים יותר, נורמליים של יום יום. כמו מאמצי ההשתלה של אברי מרצ בגופת העבודה. וכמו לא די במאמץ האנכרוניסטי לרפואה פוליטית נראה שמי שמבקש להתמנות למפקד זק"א הוא לא רופא ולא קברן אלא גנרל.
זכויותיו של יאיר גולן רבות מאד. ומפניהן אני מרכין בפניו את ראשי, באמת ובתמים. על גדולתו והתעלותו. אלא שאף אחת מזכויותיו הנ"ל לא מכשירה אותו להיות מנהיג פוליטי. פוליטיקה מצריכה אומץ ונחישות אחרות לגמרי. ונראה שמישהו אצלו, אולי אפילו הוא עצמו, עוד לא הפנים את זה. עמוד הבית של הקמפיין שלו, הקורא לבוחרים להצטרף ולהצביע כשהוא לובש מדים ומביט בנחישות קרבית אל עבר אופק לא קיים, מביכה. הדבר האחרון שהמחנה המוכה הזה צריך - זה עוד גנרל. בייחוד כזה שכל אוצר המושגים שלו כל כך מיושן.
המילה כיבוש - נעלמה כלא הייתה
לכאורה זאת סגירת מעגל מושלמת, קהילות הקיבוצים האהובות שבגבול עזה ספגו בגופן וברוחן את הנוראיות שבמכות, יאיר גולן - חירף נפשו בגבורה עילאית באותה חזית ממש. אז אין מתאים מן הגיבור לייצג את הקרבנות. על פני הדברים אלה געגועים לרבין "החייל בצבא השלום" שכמוהו עוד לא קם למחנה שוב. מתחת לפני השטח משתרעת תהום עמוקה של אבדן דרך. אותה חמקמקות חלקלקה וניסוחים ערמומיים, אותן סתירות פנימיות שהפכו את השמאל הציוני לכל כך לא מובן, לא אהוב ולא רלוונטי. עמוד הבית של גולן הוא חגיגה של אובססיה ביטחונית. המילה חוזרת על עצמה בכל הטיה אפשרית ולעומתה המילה כיבוש, נעלמה כלא הייתה. אותו העיוורון, אותה הארובה, כנראה מתוך תקווה שהעיוורים עדיין לא רואים. למה כל כך קשה להם לקחת אחריות, להתחייב לשינוי של המציאות מן היסוד. מה הבעיה לומר שהעבודה שדווקא אותה מבקש גולן להנהיג - היא הרחם ממנו נולד כל המפעל הקולוניאלי הזה? בלי נטילת האחריות הזו העבודה ונתניהו נמצאים באותו מקום, מכחישי עברם, אחריותם ומעשיהם.
ציטוט
במהות הם לא מבטיחים כלום. רק עוד מאוצר הכישלונות של העבודה ומרצ. את חוק הלאום הם רק יתקנו, לא יבטלו. לא ימחקו אותו ביום הראשון לכהונתם ולא יחוקקו במקומו את חוק יסוד השיוויון. כשהם נשבעים בשמה של ה"הבנה שהיותה של ישראל מדינה יהודית לא סותר את היותם של כל אזרחיה שווי זכויות וחובות הנהנים משייכות מלאה למדינתם" אני רוצה לצווח: באמת?! מישהו מכם בכלל מסוגל להבהיר את הקווים שלכם; מה זאת בכלל "יהודית"? איפה היא נגמרת ומתחילה הדמוקרטית. ומה קורה במקרה של סתירה? יש לכם בכלל מושג על היקפה ועומקה של מלחמת הדת הישראלית? עם החוקים המפלים, ומעמד הרבנים, וההדתה בצה"ל. ומערכת החינוך שמחוררת בצד החילוני וסגורה בפני כל השפעה בצד הדתי? ומעמד תלמידי הישיבות; הוא בצד הבטחוני, היהודי או שהוא בגדר "השבת הסולידריות" ולכן עדיף לא לדבר על זה? ככה זה כש"צוות גולן", נותן מענים. גוררים את אוצר המילים של הקסרקטין אל הפרהסיה הפוליטית וחושבים שבזה נפתרה הבעיה.
שמעתי את אחת השושבינות של השידוך בין הגוויה לגופה מברכת על קיומה של "מפלגה אחת מיאיר לפיד עד הערבים" והבנתי הכל. זה מתאים בדיוק לעולם הערכי של מי שמבקש תמיכה כי "סיפוח מיליוני פלסטינים הוא סכנה ביטחונית וקיומית למדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית וליברלית". זאת הגזענות המפאיניקית המחודשת. הכללה והדרה גורפות של הקולקטיב הפלסטיני בדרך להמשך הכיבוש בדרכים אחרות. היא עצובה שבעתיים כשהיא באה מפיו של מי שהתנבא: " אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה ומציאת עדות להם כאן בקרבנו כיום". ממתריע בשער הפך גולן לחלק מתהליכים האלה עצמם.
שמעתי אותו בכמה נאומי ככרות. אין בדבריו - לפחות אלה ששמעתי - מילה על הסבל הפלסטיני בעזה. פלסטינים ישראלים - יוק. רק בטחון, מדינה יהודית, וכל הממבו ג'מבו של חמישים גווני הימין הישראלי.
אז חובה להעמיד אותו ואותם על טעותם. אין שום הבדל מהותי בין גנץ לגולן. העבודה ומרצ מתו. ובמקום האנדרטה שגולן מקים עכשו על מקום נפלן חייב לקום כח פוליטי אחר. חזק מלהיב ואזרחי. בלי צבא בטבורו, בלי עליונות יהודית. כח אזרחי שמחויב רק לארבע דברים: שיוויון זכויות וחירויות מלא לכל אדם ולכל קהילה בין הירדן לים. שלום חיצוני ופנימי מתוך שיוויון אזרחי ושותפות מדינית במרחב. חילון המרחב הציבורי והגינות מלאה בחלוקת המשאבים והתקציבים הציבוריים. כל השאר הם הפרטים. נתמודד איתם אחר כך. אני מייחל למפלגת חלומות חדשה - מפלגת כל אזרחיה: נעמה לזימי ואיימן עודה, גלעד קריב וסמי אבו שחאדה, מוסי רז ועינת ויצמן, מעוז ינון ותמי יקירה, מוחמד מג'דלה ולוסי אהריש, סולימן מסוואדה ואורלי נוי.
זה יהיה כח פוליטי סוחף. יומו קרוב. חלופת איכות ערכית, פוליטית ואישית נגד כל מכורי האתמול וקנאי העליונות. אדום עולה.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית