נשות הכפרים הלא מוכרים בנגב פנו בשבוע שעבר למפקד פיקוד העורף האלוף רפי מילוא בדרישה לספק בדחיפות אמצעי מיגון אפקטיביים לתושבות ולתושבי הכפרים הבדואיים בנגב. במכתב ששלחו בשם עמותת "איתך מעכי - משפטניות למען צדק חברתי" ובשם תנועת "אל נשמיאת - מנהיגות נשים בכפרים הלא מוכרים", נכתב בין היתר כי "ליל 13 באפריל, בו פתחה איראן במתקפת טילים על ישראל, חידד את העובדה כי שישה חודשים לתוך מלחמת 'חרבות ברזל', ולמול איומים חדשים בירי טילים, התושבות והתושבים הבדואים ניצבים ללא יכולת התגוננות ממשית".
עוד כתבו: "הם נאלצים להתמודד עם הסכנה הנשקפת לחייהם, באמצעות מעט מאוד אמצעי מיגון תקניים, ולחפש מסתור במרחבים מאולתרים אחרים, שהגנתם מוגבלת, אם בכלל. קושי מיוחד קיים בקרב הפגיעים והפגיעות שבתושבים: נשים חד-הוריות ונטולות עורף משפחתי, תינוקות וילדים קטנים, קשישים הסובלים ממחלות קשות ובעלי מוגבלויות. אלה מתקשים במיוחד לעמוד במאמץ הנדרש למציאת מקום מוגן, והתוצאה היא לעתים הרת גורל. נציין כי במפגשים שהתקיימו בין נציגי פיקוד העורף לנציגים מהכפרים הבדואיים, קולן של הנשים כמעט לא נשמע".
במכתב תיארו את הבהלה שאחזה בתושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב במהלך מתקפת הטילים מאיראן: "מרבית התושבים ניסו למצוא מסתור בשלוש דרכים - אצל קרובי משפחה שיש ברשותם מקלט או ממ"ד ומתגוררים מחוץ לכפרים; בבתי ספר שיש בהם מקלטים ומצויים בעיקר בכפרים המוכרים; ומתחת לגשרים בכבישים. הם נאלצו להתמודד עם מצוקת המקום, עם המרחק שהיה עליהם לעבור בחפשם היכן להתגונן, ועם תנאי השהייה הקשים תחת הגשרים", נכתב.
"כשהתחילו האזעקות, לקחתי מיד את הילדות מהמיטות ונכנסנו לאוטו", מספרת רים אבו-ג'ודה מהכפר זערורה, "נסענו מחוץ לכפר שלנו, לבית ספר בכפר המוכר כסייפה שיש בו מקלט. נהגתי בדרך עפר חשוכה, שניים וחצי קילומטרים, עם ילדות מבוהלות, וכשבחוץ רואים טילים ושומעים קולות נפץ. הגענו לבית הספר בלי נשימה, אבל במקלט כבר לא היה מקום. המשכנו לנסוע, ורק לבית הספר השלישי שאליו הגענו הצלחנו להיכנס".
מתחילת המלחמה פעלו חברות נשמיאת כדי לספק תמיכה לנשים בקהילתן. הן הקימו מוקדי סיוע ב-16 כפרים לא מוכרים, ובשיתוף עם עמותת "איתך מעכי - משפטניות למען צדק חברתי" הפעילו מערך לחלוקת סלי מזון וציוד בסיסי ולמתן טיפולים רגשיים, לנשים וילדים שלא קיבלו סיוע מכל גורם אחר. "הגיעו לנשמיאת תרומות ומתנדבים מכלל החברה הישראלית והייתה תחושה של סולידריות", אומרת נור אלסנע, "מאז 13 באפריל אנחנו מרגישים שהמדינה ויתרה עלינו. אין לחיים שלנו שום ערך בעיניה. זה כאב בלתי נתפס".