שולחן ליל הסדר של משפחת דנינו כבר מוכן. צלחות וכיסאות בקו מקביל מושלם ומפה לבנה יקבלו בקרוב את פני האורחים. בתוך התפאורה הנקייה בולטים עוד יותר שני בלונים מושקעים, שקופים, ובתוכם צרור בלונים כסופים וקטנים. ההדפס מודגש בגדול: "הקב"ה יציל את אורי מידם".
תכף יספרו 200 ימים בלי הבן הבכור שנחטף לעזה בבריחה מפסטיבל הנובה. שעות קודם למסיבה, בילה את ערב החג השני של סוכות אצל משפחתה של בת זוגו ליאל. בחצות, חיבק את אמה ונפרד לצאת לדרכו.
בהימלטות ממחבלי חמאס הוא ניסה להציל גם את עומר שם טוב, והאחים מיה ואיתי רגב, אותם פגש בתחילת המסיבה. אורי חזר לשטח החניון ברעים, אסף אותם והמשיך עד שנתקלו בטנדר לבן של מחבלים, שירו לכיוונם. הוא הנחה אותם להתכופף, וכשפתחו את העיניים הדלת שלו הייתה פתוחה - והוא נעלם. ההודעה הרשמית על חטיפתו התקבלה לאחר 30 ימים.
מאז חלפו אינספור ארוחות שישי וחגים בלעדיו בבית המשפחה בירושלים, או במקרה של פסח, אצל סבתו בירוחם. "אלו ימים לא פשוטים. תקופה מאתגרת מאוד", אומרת אמו עינב בשיחה עם וואלה!. "אורי הוא החבר הכי טוב שלי, האח הגדול, זה קשה".
"אתה מצפה שכולם יהיו ביחד בחג ואתה לא יודע איפה הילד שלך נמצא. זה חג של משפחה. החוסר ודאות משגע. אתה לא יכול לישון, לא לאכול. אורי מאוד אוהב משפחתיות, לחבר בין כולם. כשהוא לא פה אנחנו מרגישים את הקרע והנתק", שיתפה. לקראת החג הכינו הגדות עם שמו של אורי. "בשבילו ובשביל שאר החטופים. לסמל שאנחנו פה ולא שוכחים אותו לרגע".
עינב משתדלת לא לצפות בסרטונים ועדכונים בתקשורת. היא לא רואה בכך טעם. במקום זאת, בין השאר, היא נוסעת הלוך ושוב לארצות הברית להרצאות לבני נוער וסטודנטים. "זה מה שנותן לי את הכוח להמשיך בעשייה. הפידבקים, אומרים לי 'באנו לחזק ויצאנו מחוזקים'. רק האמונה בבורא עולם משאירה אותנו שפויים. יש פחד שגובר, חנוכה עבר, פורים, ועכשיו פסח. אתה מקווה ומקווה. בוחרים להיאחז בהכי טוב ומתפללים בשביל זה".
ליל הסדר לא יהיה שלם גם בבית משפחת קופרשטיין בחולון. בר, שנלקח לשבי לאחר שעבד כסדרן בנובה, היה חלק משמעותי מההכנות לחג. "בר היה צובע את הבית כל פסח, עושה הרבה ממה שהיה צריך", נזכרת אמו ג'ולי. בימים כתיקונם הייתה בשיא העבודה עוד בשבוע שעבר. "עכשיו בקושי יש הכנות. זה לא קיים, לא מעניין עכשיו. כל שנה אני הופכת את הבית לכבוד פסח. קניות, בישולים, כל הבית על הרגליים".
האם נמנעת מלהדגיש את היעדרו של בר בשולחן. מחוות שכאלה, היא אומרת, הן עבורה סממן של ייאוש. "מבחינתי זה לעשות כאילו הוא נפטר. הוא לא. אני עדיין בתקווה שיגיע. לא נשאיר כיסא ריק, להפך, נמלא אותו באורחים", היא מבטיחה.
לבר ארבעה אחים ואב שנותר נכה בעקבות תאונה. הוא הבכור, בן 21, והקטן בן שש. "הם מודעים לגמרי למה שקורה. הם כבר עברו משבר קשה עם התאונה של בעלי, ומאז בר הפך ביום אחד להיות סוג של אבא. הוא עשה כל מה שהוא יכול בשביל הבית", אומרת ג'ולי. "יונתן, הבן הצעיר, אמר לא מזמן 'אימא, את יודעת למה בר עוד לא חזר הביתה? כי יש שם הרבה חטופים והם בטח נורא מפחדים, אז בר מרגיע אותם. הוא שיחק במשחק מגנטים ובנה מבנה של מנהרות, עם מחבלים, שהוא מוליך את האנשים ומוביל את בר החוצה".
בניסיון להחזירו, ג'ולי פועלת ב"דסק החרדים" במטה המשפחות, שנועד להעלאת מודעות בחברה הדתית-חרדית ולרתום אותה למאבק. בסוף השבוע האחרון הייתה ממובילות אירועי הדלקת נרות ואחדות ב"כיכר החטופים". "אני מנסה לקדם תפילות וחיבורים, תחושה של יחד. למצוא דרך לציין את החג למרות הכול ולשמור קצת על השפיות בתוך תקופה לא שפויה. אין אפשרות חוץ מלהיות חזקים, עד כמה שקשה", שיתפה. "לא מזמן שאלו אותי איך אני מרגישה שהבן שלי נמצא בידיים של חמאס. אמרתי שהוא לא נמצא בידיים של חמאס, אלא של בורא עולם, גם כשהוא בעזה".