הכינוי "הדור האבוד" מזמן הפך לקלישאה לתיאור תלמידי שנות ה-20 של המאה הנוכחית. אלה שהספיקו להתמודד עם מגפה עולמית, עיצומים אינסופיים של ארגון המורים - והשנה האסון הגדול בתולדות המדינה - הטבח של חמאס ב-7 באוקטובר. "בין החברים, אנחנו אומרים שתמיד נהיה הדור הזה. הכינוי נדבק, ולא יפסיקו לראות אותנו ככה", מספר מאור מוזס, תלמיד י"ב מאשדוד.
אולי המיתוס של סיזיפוס מתאים יותר לתאר את חוויית השנים האחרונות של תלמידי התיכון. מאבק בלתי נגמר לגלגל את סלע במעלה ההר, רק כדי לצפות במאמץ יורד לטימיון ולגלות שצריך להתחיל הכול מהתחלה. משלימים פערים מהסגרים, וחוזרים לזום. מתחברים מחדש לחברים, ומתבטלים הטיולים השנתיים, המסע הישראלי והמסעות לפולין. עולים על הגל לקראת הבגרויות, ושוב לומדים לסירוגין, כל יום לפי החלטה חדשה של פיקוד העורף והממשלה.
"לא הייתה לי למידה רציפה בכלל. כל פעם היא נקטעה מחדש", אומר מוזס. התקופה שאותה הוא מתאר נמשכת מאז שהיה בכיתה ט'. "זה הגיע למצב שנכשלתי בבגרות כי לא הצלחתי לשמור על המשכיות. החלטתי להמשיך להשקיע למרות כל הקשיים, ואז גם המלחמה הפכה את הלימודים לבעייתיים. אני תושב הדרום ולא היינו בבית ספר המון זמן השנה".
"ציפיתי שהקשיים יהיו המבחנים", נזכר בעלייתו לתיכון. "התנפצה לי הבועה שתהיה לי למידה אמיתית, שאשקיע כמו שאני רוצה. בגלל הצטברות האירועים לא יכולתי. אני לא יכול לומר עד כמה נהניתי במסע ישראל או כמה בכיתי בפולין כמו שאחותי מספרת לי על עצמה. עכשיו אני אפילו לא יודע איפה אני בחומר כי אין ציונים".
בשבילו, השפעת הצטברות האירועים ניכרת בכל תחומי החיים. "אנחנו קוראים לעצמנו הדור שנדפק. במקום חמש יחידות, ארבע או שלוש. מוותרים על מקצועות. חצי מהתעודה שלנו עם הקלות. כשנסיים לא נוכל להראות תעודה שלמה כמו הדורות לפנינו", הוא אומר בתסכול. "גם בקשרים החברתיים, אנחנו יותר מחוברים לפלאפון ולמחשב, לעולם הדיגיטלי. ככה חונכנו על ידי המציאות".
בצל אסונות הענק של 7 באוקטובר, המלחמה והמפונים, ההפסדים הנלווים נראים שוליים. מה שווים כמה שיעורים מבוטלים לעומת משפחות שלמות שנרצחו יחד ו-133 חטופים שעדיין מוחזקים בעזה. לא הרבה, אם יהיו זה מול זה. זו השוואה שלא מביאה הרבה תועלת, אך זו השוואה שיושבת חזק בראשם של בני הנוער שניצלו מקרבה למעגלי הכאב. הם כמעט מתנצלים בדרישה שישימו לב גם אליהם. בתחילת המלחמה, הם מספרים, המודעות להתמודדות הנדרשת מהם הייתה גבוהה בבתי הספר, שהביאו את השיח לכיתות. ככל שהזמן חלף היא הלכה ופחתה.
"התחלתי השנה את התיכון. היו לי שבועיים בבית ספר, יצאנו לחגים ומהם לא חזרנו", מספר דרור כהן, בן 15, תלמיד כיתה י' בפתח תקווה. "התקופה הנוכחית לא פשוטה. אתה מוצא את עצמך יושב בשיעורים, לומד, אבל זה לא באמת למידה, כי אחים של חברים שלך נלחמים בעזה. וחטופים, ופתאום טילים, ופתאום איראן. באיזשהו מקום מרגיש ששכחו אותנו, שנפלנו בין הכיסאות. בהתחלה התייחסו למלחמה, אבל אז נכנסנו לבגרויות ומתכונות בריצת אמוק של בית הספר לציונים טובים. עכשיו נפתחת עוד חזית, עם איראן, ואין לזה התייחסות. ברור שחייבים לדאוג למפונים ולחיילים, אבל אסור לשכוח אותנו".
על רקע המורכבות הבלתי נמנעת שנלווית למלחמה, התוספת הנמנעת של הפסקת מתן הציונים, מסיבות הסיום וכל פעילויות אחר הצהריים כחלק ממאבק ארגון המורים עוררה זעם בקרב התלמידים. כבדרך כלל, הם אומרים כי הם מבינים את הצורך בעיצומים, אולם בעת הזו הם מכבידים מתמיד.
בארגון טוענים כי השהו את המאבק חודשים ארוכים בעקבות רגישות המצב. כשהמחלוקת מול משרד האוצר על ההסכמות הסופיות בהסכם השכר החדש לשיפור תנאי מורי התיכונים לא הצליחה להיפתר, נאלצו להגביר את הלחץ. משרד האוצר, מצדו, החליט לנכות את המקדמה של 2,400 השקלים שניתנה למורים, והעיצומים הוחרפו בתגובה. אתמול הקל מעט הארגון ועדכן כי יינתנו ציונים לתלמידים, אך לא יועברו למשרד החינוך. ועדיין, הפינות לא נסגרו.
"עכשיו עם העיצומים בוטל לי הטיול השנתי. הדבר היחיד שיכול היה לתת לי מפלט מכל השנה ההזויה הזאת", מחה כהן, המשמש נציג במועצת התלמידים הארצית, שנאבקת בעיצומים. "פשוט שמים עלינו פס. מרגישים שאף אחד לא רואה אותנו. ברור שאני רוצה שלמורים יהיה שכר טוב, שיסגרו את החודש. לא להביא לנו ציונים מבאס גם אותם באותה מידה. אבל יש דרך. ארגון המורים ומשרד האוצר צריכים פשוט לשבת כמה ימים ולסגור את הפרטים בלי לפגוע בנו".
הוא הוסיף ואמר כי "יש ילדים שעדיין מתאוששים מהקורונה ולא מוצאים את עצמם, עם הפרעות קשב וריכוז מפה ועד הודעה חדשה. לא יצאנו מהמסכים, היינו במשבר והוא מתמשך עד עכשיו. זה מורגש בכיתה, זה מורגש אחר הצהריים. אנחנו לא באמת חווים את הילדות שלנו. כל הזמן דואגים שיהיה בסדר, שאנחנו נהיה בסדר, שהחברים יהיו בסדר. ותוך כדי מרגישים מחויבות אישית לשמור על השלווה בבית, שיהיה טוב. הסיטואציה גרמה לנו להתבגר מהר מדי".