בצל 7 באוקטובר - בחדר האוכל ההרוס של ניר עוז נערך היום (חמישי) טקס ליל סדר למען השבת חטופים וזכר הנרצחים בקיבוץ. "בימים כתיקונם היינו חוגגים כאן בחדר האוכל את חג הפסח. בימים כתיקונים כולם היו חוגגים פה, בימים כתיקונם היו מציינים את חג הקציר, היינו חוגגים חופש, חירות ועצמאות, לחגוג שיש לנו מדינה שאנחנו עם חופשי ושיצאנו ממצרים", פתחה את הטקס אוסנת פרי, תושבת הקיבוץ ואשתו של החטוף חיים פרי. "השנה חדר האוכל שלנו יהיה ריק, לא נחגוג חופש, אחד מתוך ארבע תושבי הקיבוץ נחטף או נרצח. אנחנו מבקשים תנו לנו לחגוג את החירות והחופש תביאו אותם הביתה".
"בשבת האחרונה ציינו חצי שנה מאז שנחטפו באכזריות מביתם. חצי שנה וזה מרגיש ששכחו שהם שם. חצי שנה שכל רגע שלהם יכול להיות האחרון, ואולי הוא כבר היה. חצי שנה שאנחנו לא יודעים דבר על גורלם. הגורל הזה, שאף אחד מלבדם לא יודע בדיוק איך הוא נראה. האם הם סובלים קור או חום קיצוני, רעב או צמא, אלימות. לא מגיע להם פחד כזה, חוסר אונים כזה, כאב כזה", המשיכה פרי.
לפני שבוע פורסמה הידיעה על מותו בשבי של אלעד קציר, חבר הקיבוץ. "הוא נחטף חי והוא נרצח בשבי. נחטף בחיים, כמו אריאל וכפיר ושירי וירדן ועוד רבים. וסבל גורל שאני יכולה רק להתפלל שלא פקד עוד אחרים שם".
יעל אדר, אמו של תמיר אדר, שנרצח על ידי חמאס וגופתו מחוזקת בשבי, נשאה דברים: "חייתי כאן 30 שנים של בניית משפחה, קריירה ועיצוב חיי הבוגרים. ארבעת ילדיי הם דור שלישי לקיבוץ. תמיר בן 38 וניר בן 35 בחרו לגדל את ילדיהם בנוף ילדותם, בגנים בהם התחנכו".
אדר סיפרה על בוקר ה-7 באוקטובר, והשעות האחרונות בחייה של בנה, שיצא להילחם על היישוב ונרצח על ידי המחבלים: "תמיר נקרא להגן על היישוב. הוא יצא מביתו מבלי להתלבט, מבלי להיפרד מילדיו ואשתו. ולא ידע שיצא לקרב אבוד מראש, הוא האמין בכל ליבו שהצבא תיכף יגיע. בכל כתביי אני מציינת שהוא נרצח. וכשהוא נפצע ונחטף פצוע הוא נרצח מהיעדר טיפול רפואי. זו הפקרה. כאשר אשיב את בני לקבורה אוכל לספר על גבורתו. הוא נלחם מעל שעתיים במאות מחבלים והצליחו לעכב רצח וחטיפה של אנשים נוספים. תמיר הקריב את חייו למען הכלל. לא שמענו שני מילים. לא סליחה ולא תודה. לא סליחה על ההפקרה ולא תודה שהיית שם במקומנו".
"נאמר שניר עוז לא נורה כדור אחד. לא נורה כדור של צה"ל. אבל נורו כדורים של חברי כיתת הכוננות. הקיבוץ שהצעירים בחרו לבנות בו את ביתם נהרס, הופקר, גן העדן הפך לגיהינום. נכדיי נעקרו. נכדיי שרדו. אף אחד לא בא להציל אותם. הם איבדו את אבא והם לא מבינים מדוע לא מחזירים אותו. ילדיי איבדו גם חברים שנרצחו ונחטפו ולא מצליחים כעבור חצי שנה לקיים שגרה מתפקדת. הם חפצים תיקון קטן לעוול גדול. החזרת כל חברי ניר עוז, החטופים והנרצחים".
"המדינה שהפקירה לא תוכל להתחמק מאחריותה לדאוג לשורדים מהתופת, שלא יוכלו לחזור למקום בו ניסו לטבוח אותם. אני קוראת לנציגי הממשלה להיפגש איתם, לקבוע סל שיפוי על האובדן. אני לא צריכה לשאול מה נשתנה בלילה הזה. מדינת ישראל הפקירה את הגבולות, החוגגים במסיבה, את אזרחי המסיבה, והיכולת לשנות את הלילה הזה הוא בהשבת כל החטופים כולם".
ליאת אצילי נחטפה לעזה עם בעלה אביב, וזמן קצר לאחר ששוחררה מהשבי - נודע לה על מותו. בטקס, היא חזרה לימים הקשים בשבי: "בימים שחלפו מאז - הקפדתי לא לכעוס. אביב היה אומר שחוויה היא סיוט שנגמר וככה התייחסתי ל-54 הימים בהם ישבתי בדירה מעופשת בחאן יונס. עם החזרה מהשבי, המשימה הייתה להתמודד עם האבל על מותו של אביב. למצוא עבורי ועבור משפחתי משמעות במוות של אביב".
"צריך לשחרר את החטופים לא בגלל סבלם בשבי אלא בגלל שזו חובתה המוסרית של המדינה, ההנהגה צריכה לסיים את תפקידה, כי נבחרי ציבור צריכים לקחת אחריות ועוד ועוד נימוקים מהסוג הזה. אי אפשר להמשיך ככה יותר. באיזו מציאות מופרעת אנחנו חיים שזה לא ברור? אני לא מבינה איך מתנהל דיון על המחיר של שחרור החטופים. באיזו זכות הרעיון של הקרבת החטופים למען מטרות המלחמה נהיה לגיטימי? פסח, חג החירות בפתח. עבור משפחותיהם של 133 החטופים לא יהיה שום דבר חגיגי בלי יקיריהן. זה בידיים שלכם, עשו את המעשה המוסרי היחיד האפשרי, תחזירו אותם הביתה, בלי תנאים, בלי היסוס, בלי שיקולי כדאיות. אם תחמיצו גם את ההזדמנות הזו כדברי המשורר: שום אלוהים שראה אתכם לא ייתן לכם מחילה."