המיטה מסודרת, מכתבי הגעגוע על השידה: החדרים שמחכים כבר חצי שנה לשובם של החטופים

המיטות מוצעות בסדינים מתוחים, הבגדים מקופלים יפה בארון, החפצים האישיים מסודרים מתמיד. פה תמונה משפחתית על הקיר, שם עדות לתחביב אהוב ומזכרת מחופשה בחו"ל. חצי שנה שחדרי החטופים בעזה עומדים ריקים מבעליהם - ומחכים להתמלא מחדש.

למרות התסכול מעסקת השחרור שאינה מתקדמת, התנועה בחוץ נמשכת. חלק מהמשפחות מעלות הילוך במאבק לשיח נוסף בין המתווכים, אחרות טסות לטיסות הסברה בצרפת ופגישות בארצות הברית. אבל בתוך הבתים - הזמן עצר מלכת והחלק הנעדר נשאר חסר. ארבע משפחות הסכימו לפתוח את הדלת אל החדרים של נמרוד, דניאלה, עידן ועומר. זה סיפורם.

חדרו של נמרוד ממוקם בקצה קומת השינה בבית משפחת כהן. כך הוריו ויקי ויהודה לא מוכרחים לחלוף דרכו, אלא כשעליהם לאסוף דבר מה. אם הצורך לא עולה הם ממעטים להיכנס אליו. זהו חדר של חייל. שעוני ג'י-שוק מונחים על שולחן המחשב, ארגז כחול עם הציוד האישי שלו מצה"ל על הארון, ועליו מדבקה עם מספרו האישי של רב"ט נמרוד כהן, גדוד 77 בחטיבה 7 של השריון.

אבל בבירור גם של נער מתבגר, שזה היה חדרו מאז גיל עשר. נער שקורא ספרי צמרמורת, הארי פוטר ומלחמת הכוכבים, אוסף בובות פופ ועוד לא הספיק לאפסן את הקלמר והקלסרים מבית הספר.

בחול המועד נמרוד עוד ישן שם, בבית ברחובות. בבוקר המתקפה כבר נשלח מהבסיס להילחם במחבלים יחד עם חבריו לצוות טנק 3, עומר נאוטרה, עוז דניאל ושקד דהן, שאיתם גם נחטף לרצועת עזה. ההורים ויקי ויהודה נמצאים מאז במסע מתיש לחקר האמת והשבתו של נמרוד.

"היה שלב של הלם, ואחריו התאפסות והתחברות למטה, דיבור עם קצינים בצבא וניסיון להבין מה קרה בטנק. הייתה שם הפקרות במוכנות מצד הצבא", מאשים יהודה. "עכשיו אנחנו בשלב של מחאה. בשבת האחרונה נאמתי וקראתי לראש הממשלה לפנות את מקומו. הממשלה החלה להתעסק בדברים שוליים למען הישרדותה והישרדותו האישית של נתניהו. זה העלה את העצבים בצורה מטורפת. לא מתקדם כלום. די לסיסמאות הריקות של 'התאחדנו'. סיימנו לחכות. אם בהתחלה הגישה הייתה לבקש, היום זה לדרוש. לא מסוגלים לבצע את זה? לכו".

עשרה חודשים בלבד התגוררה דניאלה גלבוע, ששירתה כתצפיתנית במוצב נחל עוז, בדירה שאליה עברה משפחתה בפתח תקווה. בקרוב יעבור מספר לילות דומה שבו ישנה בחדר אחותה נועם בת ה-15. "היא נמצאת שם לילות רבים. זו הדרך שלה להרגיש יותר קרובה אליה", מספרת אם המשפחה אורלי. לפני שבוע ביקשה נועם מאורלי להצטרף אליה. "שתינו שכבנו במיטה של דניאלה. זה היה מאוד קשה. אני נמנעת מלהיכנס לחדר, זה ישר מציף בי זכרונות ומחשבות.

על המיטה סידור שהביאה לאורלי חברתה, שהיה שייך לבעלה שהלך לעולמו לפני שנה. "למזל טוב", היא מסבירה. לצידו שקית נייר מתפקעת ממכתבים, תמונות, מסמכים וברכות. מילדים מבתי ספר בשכונה ועד זרים מוחלטים שהניחו פתקים בתיבת הדואר, כולם רצו לחזק את ידי המשפחה. "אני כבר צריכה להעביר את הדברים לשקית גדולה יותר", אומרת האם. במעלה הערימה מונח פתק: "לשמור באהבה עד השחרור!". אורלי מתכננת להראות לדניאלה את כל האיחולים עם שובה. "חשוב לי להראות לה כמה תמיכה ואהבה היא ואנחנו קיבלנו".

גלבוע השתתפה בתחילת השבוע בדיון הסוער בכנסת על מצב הנשים החטופות, אולם היא מאמינה שהמפגשים האישיים עם הפוליטיקאים הם אלה שמשנים באמת. "שמענו מעדויות של משוחררות שהיו עם חיילות אחרות שנחשפו לדברים שקרו להן. בפגישות שלנו עם מקבלי ההחלטות, עם נתניהו, דרעי וגם שרה, אנחנו פותחים את הכול, גם את הסכנה של הפגיעות המיניות. אלה לא תמיד דברים שהם שמעו עליהם".

"לפני כמה שבועות עוד הייתי מאוד אופטימית. הייתי בטוחה שעד תחילת רמדאן הם בבית", היא נזכרת. "ואז כשהיום הראשון שלו נכנס והעסקה לא נחתמה זה הפך מתקווה לייאוש. בשבוע האחרון חל שינוי בהבנה של המשפחות והעם. רואים מה שקורה ברחובות, ולדעתי זה ישנה גם את המחשבה של מקבלי ההחלטות. חצי שנה זה ציון זמן שאף אחד לא חשב שנגיע אליו".

ביתו של עידן אלכסנדר הוא בית סבתו, ורדה בן ברוך. מאז עלה לישראל מארצות הברית במסגרת גרעין צבר, חילק עידן את זמנו בין הדירה בתל אביב, בבניין שבו נולד, ובין חדרו בקיבוץ חצור, שם התמקם הגרעין, ושם הייתה לעידן משפחה מאמצת. בחופשות נסע קודם כל לוורדה, ובשישי בערב או שבת בבוקר נהג לעבור לחברים בחצור. בבוקר 7 באוקטובר, עידן נחטף מבסיסו בגבול הרצועה.

"הוא היה מגיע, מתקלח, אוכל והולך לספר, ואז הולך לפגוש את החברים בקיבוץ. כשהיה הולך הייתי מכבסת את המצעים ומחזירה את החדר לקדמותו, אבל עידן די מסודר בעצמו", מספרת ורדה. הסדר אכן ניכר בחדר, יותר מהרגיל. לוורדה היו חודשים ארוכים לאסוף, לארגן ולהניח שם תפילה לשלום השבויים והנעדרים, ספר תורה שהעניק בית הכנסת הסמוך, וגם דובי עם שמו שסרגו והביאו לה. בחדר נמצא גם התפילין של עידן, בן 20, ושרשרת חמסה שהוריו נתנו לו, והשאיר בבית כשהיה בצבא. "בתור אנשים מאמינים אני רוצה שעידן יהיה מוגן ושמור", היא אומרת.

"החדר הוא כמו מקדש. לפעמים אני נכנסת, מסתכלת על התמונות, מתפללת ומבקשת שיחזור", משתפת ורדה. "נמצאות בו תמונות של המשפחה כולה, שלו עם ההורים יעל ועדי, אחותו מיקה ואחיו רועי שיחגוג בעוד שבועיים בר מצווה. לא שיערנו שעידן לא יהיה איתנו. הלוואי שיהיה נס ויגיע לבר המצווה בזמן".

קירות חדרו של עומר ונקרט בן ה-22 בגדרה מלאים בציטוטי השראה. "Never give up", נכתב על אחד הפוסטרים, שזוכה למשמעות נוספת מאז שנחטף מפסטיבל הנובה. "עומר בחור חזק. הוא מתעקש ומשיג דברים שהוא רוצה, לא מתייאש", מעיד אביו שי. כשהחודשים חלפו ללא בשורה על חזרתו של עומר, הוא נדרש להזכיר לעצמו את המסר שוב ושוב. "גם אני כזה, בן אדם של לא לוותר. זה בא לידי ביטוי ביתר שאת בחצי השנה הזאת. להסתכל על החיובי והטוב - זה האופי שלנו".

אוסף הנעליים של עומר ממלא את הארון, המדבקות עליו מציגות את אהדתו למכבי תל אביב. "החדר הזה כולו עומר. מתקן התלייה שבנה לחולצות המכופתרות, הספה לישיבה בניחותא, הפטיפון ששומע דרכו מוזיקה, הבגדים שתמיד נמצאים על הספה. עכשיו קיפלנו אותם, אז נראה מסודר. הכול מלא באנרגיה שלו", אמר האב. "אני עולה לחדר, לפעמים. היו כמה לילות שגם ישנתי במיטה שלו מרוב געגוע. זה החדר הכי טוב בבית, אפילו ניסיתי לשחד אותו לעבור לחדר אחר אבל הוא כמובן לא הסכים".

"אנחנו חייבים להישאר בביחד שלנו. אני לא אוהב את הרעיון שאומרים שנצא לבחירות. הבן שלי לא יכול לחכות לבחירות, אין לו זמן. אבל הצעקות האלה החזירו את החטופים לסדר היום", מנתח שי ונקרט את האירועים האחרונים. "האפקט החזיר מבלי להתכוון את המטה לפרופורציה התקשורתית הנכונה".