שישה חודשים חלפו מאז פרוץ המלחמה בעזה כשגם החזית הצפונית רחוקה מלהיות שקטה. גם חצי שנה אחרי - ועדיין עשרות אלפים מהדרום ומהצפון עדיין עקורים מבתיהם ומתגוררים בבתי מלון ובבתי הארחה. לתושבים המפונים כבר קשה וחלקם לא מתכוונים לחזור עד אשר יחושו שיש ביטחון אמיתי.
מיטל כהן פונתה משדרות יחד עם בעלה וארבעת ילדיה. הם מתגוררים במלון באילת בזמן שהבת לומד לבגרויות בתיכון בשדרות. כתוצאה, נאלצה המשפחה להתפצל כך שבכל רגע נתון, אחד מההורים נמצא בחלק מימי השבוע בשדרות. "לא קל להיות מנותקים מהבית כבר יותר מחצי שנה, התחושות מאוד מעורבות", מספרת מיטל לוואלה!. "המלון והשירות בו (מג'יק פאלאס אילת) מדהימים והם מתחשבים מאוד ואפילו הציעו לנו לעשות את סדר פסח עם הצוות וההנהלה כי הם רואים בנו כבר דיירים קבועים, ועדיין, זה ממש לא נופש".
כהן מוסיפה כי למשפחה יש קושי גדול להיות רחוקים מהעיר שהמשפחה כל כך אוהבת. "לא פשוט להיות סגורים בחדר בלי מרחב לזוז בו", היא מדגישה. "אני רוצה לחזור הביתה לבשל ולזוז. פשוט לזוז. חסרה לנו השגרה. לכל אחד בבית יש את הפינה שמהווה מקום מפלט עבורו. מאוד היינו רוצים לחזור לקהילה המדהימה בשדרות. אנחנו מתגעגעים למשפחה ולחברים, אבל לצערי שניים מהילדים שלי סובלים מחרדות ממש והשהות בשדרות לא עושה להם טוב".
משפחת כהן חזרה במהלך המלחמה לשבוע לשדרות, אבל הטראומה קיימת. "הבן שלי חלם על מחבלים עם שלושה ראשים. הוא נצמד לממ"ד ולא הסכים לצאת מהבית. אז אני ובעלי בלית ברירה נמצאים כל הזמן על קו אילת-שדרות".
עבור יהודית דהן, גם כן תושבת שדרות, היא מעדיפה לשהות במלון למרות הקושי שהיא לא נמצאת בבית כבר חצי שנה. "אנחנו עדיין בטראומה", היא מספרת לוואלה!. "אני ובעלי במלון באילת כבר חצי שנה. היינו במלונות בים המלח קודם לכן. אין לנו תחושת ביטחון כדי לחזור לשדרות. אין לנו כוח לאזעקות ולרעשי המלחמה. כשיירגע המצב - נחזור לשדרות".
המצב דומה גם לעקורים מצפון הארץ. "הכול מתפרק ואיבדנו תחושה של יציבות וביטחון", אמרה בכאב ענת ביטון, חברת מושב אביבים, שתושביו פונו מבתיהם על הגבול עם לבנון לפני כחצי שנה. ענת, נשואה ואם לארבעה ילדים בני 25-8, מתגוררת עם משפחתה בבית מלון בטבריה. בעלה ובנה הבכורה משרתים בכיתת הכוננות של המושב ומרבית הזמן נמצאים באביבים.
את החיים בחדר במלון היא מגדירה כמגורים במעין מחסן. "זה מאוד לא פשוט, מעבר לכך שאנחנו דחוסים בחדר ונמצאים בתנאי צפיפות, יש בבית מלון תחושה של חיים בתוך סיר לחץ ושאנחנו מאבדים את שיווי המשקל. זה קשה בעיקר לילדים שאיבדו תחושה של יציבות ושגרה ומתפקדים ללא מסגרת", היא אומרת.
לדבריה, התחושה שבה חיים בבית המלון היא ש"אין בשביל מה לקום בבוקר, כי אין עבודה, אין שגרת חיים, אין פינה שקטה ומוכרת ולכך גם מצטרף לחץ כלכלי שהולך וגדל. ואם זה לא מספיק, הבית שלנו באביבים גם נפגע מירי ולול התרנגולות שלנו נפגע ממחלה. צריך כל הזמן לאסוף כוחות ולקוות שתגיע קרן אור וזה קשה לחיות ככה, הכול מתפרק אצלנו ונראה שמסביב עולם כמנהגו נוהג והחיים ממשיכים הלאה".
ענת מבקשת להדוף את התחושה, שאצל חלק היא תחושה רווחת, שבית מלון זה פינוק. "יש תחושה שאין כל כך סבלנות אלינו וזה לא נעים להרגיש שכאילו עושים לך טובה. לעולם לא נצליח להרגיש שפה זה הבית שלך. יש אנשים שחושבים אולי שהמפונים בבתי המלון מפונקים ושאין להם זכות להתלונן, אבל שיבינו שהחיים פה רחוקים מאוד ממה שמוכר כחיים בבית. אני עדיין שומרת על תקווה שזה ישתנה בקרוב ושתחזור היציבות לחיים שלנו. אני רק מקווה שהמדינה לא תנטוש אותנו ולא תשכח אותנו", היא סיכמה.