שיא נוסף נשבר בכהונתו של ראש הממשלה, ובה בעת גם בכהונתה של היועצת המשפטית לממשלה. לראשונה מקום המדינה, וליתר דיוק לראשונה זה 25 שנה - אז החלו הדיונים המשפטיים בסוגיית הסדר "תורתו אמנותו" - מתייצבת היועצת המשפטית לממשלה לצד העותרים - וטוענת שיש לאכוף את גיוס בני הישיבות; כמו כן קובעת שבמצב זה תקצוב ישיבות של משתמטים לא יהיה חוקי.
האמת היא שדווקא במקרה הזה הממשלה והכנסת דחקו את היועצת והפרקליטות לשם. גם אם אנשיה סבורים שאי השוויון בנטל הוא רעה חולה, הם עשו הכל כדי למצוא פתרון. העקרונות שהובהרו לנתניהו היו פשוטים:
- יעדי הגיוס חייבים להיות משמעותיים, בעיקר אחרי ה-7 באוקטובר. בדיונים עם ראש הממשלה הזכיר לו מי שהזכיר שאנשי מילואים שזה עתה שוחררו מחמישה חודשי מילואים כבר קיבלו צו התייצבות לחודש יולי - המחשה שאין מובהקת ממנה לחוסר השוויון.
- אי אפשר יותר להסתמך על הרוח הטובה של העמותות שפועלות לגיוס חרדים. נגמר הסיפור הוולנטרי. יש להגדיר מכסות, ומי שלא מתגייס וצריך להתגייס הרי הוא עבריין.
עזבו את הטקסט החופר של מזכיר הממשלה, יוסי פוקס, מאתמול שהאשים את כל העולם ואחותו במריחת הזמן. בפועל מי שהיה שותף לדיונים המרתוניים יודע לספר שאנשי נתניהו עשו הכל כדי להרוויח זמן. משלא הצליחו, לא נותרה לנתניהו ברירה ולבקש את הבקשה הפתטית הזאת מבג"ץ לשלושים יום נוספים. הוא מסביר שם שהיה עסוק במלחמה, ומה עכשיו? היא הסתיימה ולא ידענו? הרי נתניהו אומר שזה עניין של זמן קצר עד שאנחנו ברפיח ועוד לא התחלנו לדבר על הצפון.
נתניהו כלוא יותר מתמיד בין גפני לבן גביר, ולכן לא שלושים יום ולא שלושים שנה יספיקו. כך או אחרת אנחנו כנראה עומדים לפני דרמה גדולה בבג"ץ, שקשה להאריך כרגע את המשמעויות החברתיות שלה.
בינתיים, חשוב להבין אולי מה שלא ברור לכולם - היועצת המשפטית היא לא רק "משיבה" בהליך הזה. היא בפועל הפרשנית המוסמכת לחוק של מדינת ישראל; ולכן היא גם לא אמורה לחכות לבג"ץ. נכון לעכשיו מיום שני כל מלש"ב חרדי שלא מתייצב לצו גיוס, הרי הוא נפקד.
בינתיים, ממתינים לתשובת בג"ץ בעתירת בני משפחת שמריז
קשה להבין את תשובת צה"ל והמדינה לעתירת בני משפחת שמריז להכיר ביקירם, אלון, כחלל צה"ל. שלא תהיה טעות, לעתים על המדינה לתת תשובות לא פופולריות לעותרים פרטניים, גם אם הם גיבורים ומעוררי השראה - מהחשש שחריגה פעם אחת תפתח את הפתח לחריגות אין ספור עד שמהכלל, מהחוק הבסיסי, לא יישאר זכר.
אבל איך בדיוק המקרה של אלון שמריז יכול לפתוח פתח שכזה? אלו השלכות רוחב הוא יכול ליצור? לתהייה הזאת לא היו צריכים צה"ל והפרקליטות לחכות שתישמע מפי מ"מ נשיא בית המשפט העליון, השופט עוזי פוגלמן, די היה להם לצאת לשנייה מהקיבעון הפורמליסטי שהם חיים בתוכו, וכך למנוע עוד סבל מבני משפחת שמריז, כאילו לא חוו די בחודשים האחרונים.
אלון שמריז החייכן רב הקסם שהתגורר בשכונת דור צעיר בכפר עזה נחטף ב-7 באוקטובר. כמה ימים אחר כך פגשתי את אחיו, יהונתן ועידו, בקיבוץ שפיים. הם בדיוק קיבלו אז את הבשורה החיובית מבחינתם שאלון בוודאות חטוף - עד אז הוגדר כנעדר, ומהיכרות אתו הם היו מלאי ביטחון שייצא מזה. הביטחון שלהם, כך הסתבר, לא היה מופרז.
בדיעבד התברר ששמריז הצעיר פעל בחוכמה אין קץ ועשה כל שביכולתו כדי לאותת לחיילי צה"ל שהוא ושניים נוספים, אופיר חיים וסאמר טלאלקה, נמצאים חיים בקרבת מקום. הוא הכין שלט משיירי מזון, צעק יחד עם חבריו כשחיילי צה"ל התקרבו, וניסה יחד עם חבריו לחשוף עצמו בפני חיילינו בזהירות ככל שהיה יכול. למרות זאת, הוא וחבריו זוהו בטעות כמחבלים ונורו למוות.
בעתירה שהגישו לבג"ץ הוריו של אלון, אבי ודקלה שמריז, באמצעות עו"ד רק כהן רוכברגר, הם ציינו כי מפקדיו של אלון העידו בפניהם כי ביום השבעה באוקטובר, כשעוד לא ידעו על כך שאלון חטוף, החלו בפועל את הליך גיוסו בצו 8. שמריז שירת בסדיר ביחידה המובחרת "יהלום".
בעתירה נכתב כי "עתירה זו איננה מכוונת לזכות את ההורים השכולים בסעד של ממון או תגמול אחר. ההורים מוכרים ממילא כהורים של מי שהוא חלל פעולות איבה, ומבחינה מעשית אין הפרש בין זכויות הורים שכולים כאלה לזכויות של הורי חללי צה"ל. העתירה נושאת עמה מטען ערכי וסמלי. זו תכליתה וזו תוחלתה. הדחיפות שבה נובעת מייסורי ההורים ומכך שלפי שעה אלון ז"ל קבור קבורה ארעית עד להחלטה בעניינו".
בעתירה מפרטים ההורים בראיות ברורות, וגם הגיוניות, שתהליך הגיוס של אלון בצו שמונה כבר החל, ושאם לא היה נחטף היה נשלח לשירות בעזה. מעבר לכך, מפורטות כמובן נסיבות מותו הייחודיות: ירי של כוחותינו בזמן שהוא מנסה לנצל את הידע שלו ואת כישוריו הצבאיים כדי לחבור אל הכוחות בשלום.
"בנסיבות אלה", כותבים ההורים באמצעות בא כוחם, "לא מובנת התעקשותם - איך להגדיר זאת אחרת - של המשיבים (ראש אגף כוח אדם והרמטכ"ל ב"ק) שלא להכיר באלון כחלל מערכות ישראל, בנסיבות כה מובהקות וגם כה חריגות, שעה שההכרה המתבקשת היא אך סמלית... הזהו המקרה הראוי לעמוד על קוצו של יוד ולנהל ויכוח דווקני ונוקדני עם הוריו של אלון ז"ל המשוועים להכרה על מנת לקיים טקס גילוי מצבה?"
בעתירה מצוינים שורה של מקרים שבהם צה"ל בחר לפעול מחוץ לשורת הדין ולהכיר בהרוגים כחללי צה"ל אף שבאותה עת לא שירתו בצבא - הנווטת תמר אריאל שנהרגה בסופת שלגים בנפאל לאחר שהוצגו ראיות שנספתה בזמן שניסתה להציל אחרים. או אילן רועה, עיתונאי קול ישראל, שנהרג כשסיקר פעילות מבצעית בלבנון. לאחר מותו, הוחלט במשרד הביטחון לחיילו.
קשה להבין איך בהשוואה למקרים הללו איש במערכת הביטחון לא ראה במקרה של שמריז בן בנו של קל וחומר - צעיר שהיה בדרך לגיוס, שנהרג מאש כוחות צה"ל בזמן שניסה לחבור אליהם. מוזר.
בתגובתה הסבירה המדינה מדוע טכנית שמריז לא היה נחשב חייל והדגישה כי החוק לא מעניק לה כל שיקול דעת ביחס לקביעת זכאות לקבורה צבאית למי שאינו נכנס בגדרו.
בחלק הגלוי של הדיון, הביע מ"מ נשיא בית המשפט העליון, עוזי פוגלמן, תמיהה נוכח הפורמליזם של צה"ל. "המקרה הזה מאוד יוצא דופן", הקשה, "אני לא מציע להתעלם מהדין אבל גם במסגרת הדין, משרד הביטחון ידע בעבר להפעיל דברים מלפנים בשורת הדין, תמיד נשמרה התפיסה שאפשר לפעול גם כך". פוגלמן ביקש מהמדינה לנסות לפתור את העניין מחוץ לכותלי בית המשפט. "זה מקרה שקשה לומר מעורר השלכות רוחב דרמטיות והנסיבות האישיות שבו כולנו מכירים אותן ואי-אפשר לעצום עיניים למציאות הזו. אם יש מסגרת שיכולה לבדוק אז כבר עכשיו, אנחנו מצפים שייבדק אחרי הדיון". למדינה ניתנו כמה ימים לבוא עם פתרון.
ובאמת צריך לתהות, במדינה שבה שר פנים יכול להעניק אזרחויות חריגות לשחקני כדורגל וכדורסל רק בגלל שהאוהדים מתים עליהם, והשר רוצה שימותו גם עליו - עזבו את כל ההסברים המכובסים, זו תכלס הסיבה, האם צה"ל לא יכול לחרוג מהכללים היבשים ולהביא מעט מנוח למשפחת הגיבור הזה? מה נסגר אתכם?
ומה הכי צמרר אותי? שבסוף הדיון אמר אבי שמריז, אבא של אלון, שאם הצבא יקבל את מבוקשם ויכיר בבנו כחלל צה"ל: "מאותו רגע אני מבטיח לצבא שאני אניח להם, אני אפסיק להציק להם, הם לא ישמעו אותי יותר בתקשורת". אתם מבינים את האבסורד? הוא, האיש שחטפו לו את הבן מביתו לאחר שהופקר בשבעה באוקטובר, שצה"ל ירה בבנו ובחבריו לאחר שניסו לאותת לו שהם בחיים? עוד מרגיש צורך להתנצל על כך שהוא מציק.