ב-24 בפברואר, בשמי אנקרה נרשמה היסטוריה כשהמטוס קאע'אן ('חאן החאנים' בטורקית) מתוצרת התעשייה האווירית הטורקית ערך טיסת בכורה. הקאע'אן הוא מטוס קרב חמקן מהדור החמישי, ובהשקתו טורקיה מצטרפת למועדון האקסקלוסיבי של מדינות שפיתחו מטוס קרב חמקן, שכולל עד כה רק את שלוש המעצמות ארצות הברית, סין ורוסיה. פרויקט הקאע'אן הוא עוד אבן דרך בהתעצמות הצבאית הדרמטית של הצבא הטורקי בשנים האחרונות. הטכנולוגיה המערבית שזורמת לטורקיה, החברה בנאט"ו, מאפשר לה לפתח תעשיית נשק מקומית מודרנית ומתקדמת.
המזרח התיכון משתנה. בישראל התגבשה תמונת עולם שבלונית שלפיה איראן היא איום הייחוס הבלעדי. אך עם 85 מיליון תושבים, תמ"ג של מעל לטריליון דולר בשנה, ותעשיות אזרחיות וצבאיות משגשגות, טורקיה היא כוח אזורי עולה. עד כה הסיסמוגרפים בישראל החמיצו את הרטט שמגיע מאנקרה, ומעיד על חזרתה של מעצמה אזורית חדשה-ישנה ואגרסיבית לקדמת הבמה. או את המשמעויות האסטרטגיות שיש לתמורה זו למעמד שלנו באזור.
יחד עם הקאע'אן ניתן לציין גם פרויקטים מרשימים אחרים כגון כניסתה לשירות בשנה שעברה של האנאדולו, נושאת המסוקים החדשה של הצי הטורקי, בשעה שנושאת מסוקים שנייה בתהליכי בנייה. פרויקט טנק המערכה החדשני אלטאי, שיעמוד בשורה הראשונה של טנקי המערכה בעולם. או תעשיית המל"טים ההתקפיים הטורקית הענפה, שכבר זכתה לתשומת לב עולמית בשימוש בכליה בשדות הקרב של אזרבייג'ן ואוקראינה. הנתונים לא משקרים - טורקיה מצויה בתהליך של התעצמות צבאית משמעותית, ורובה נשענת על ייצור מקומי על אדמת טורקיה.
כלל אצבע הוא שמדינה שמתעצמת צבאית תבקש בעתיד להשתמש בכוח הזה להשפיע על סביבתה. טורקיה של ארדואן נוקטת בגישה דיפלומטית פרואקטיבית ולעתים אף אגרסיבית. על יחסיו העכורים עם ישראל אין צורך להכביר מילים. אך ארדואן שואף אף למצב את טורקיה ככוח גלובלי, או לכל הפחות כוח אזורי משמעותי, לעתים תוך עימות מתוקשר עם ארצות הברית והמערב. הדבר ניכר במדיניותה של טורקיה ביחס לסוריה, בהשפעתה הגוברת בזירות שונות במזרח התיכון, ואף במלחמה באוקראינה, שם טורקיה נוטלת תפקיד משמעותי בתיווך בין הצדדים. נדבך חשוב בתוכנית זו הוא שיתוף הפעולה האסטרטגי בין קטאר, הפטרונית בעלת הכיסים העמוקים של חמאס וקבוצות טרור אחרות, לטורקיה, בעלת השרירים והטכנולוגיה. ההתעצמות הצבאית היא הנדבך השני, כאשר תוך מספר שנים תוכל טורקיה להקרין כוח צבאי איכותי ברחבי כל המזרח התיכון.
האיום האיראני, שכולל את ציר ההתנגדות השיעי על גרורותיו, כבר עתה יוצר לישראל אתגרים משמעותיים ברחבי המזרח התיכון. החות'ים בתימן מאיימים על התעבורה הימית, וממזרח ומצפון חיזבאללה ומיליציות אחרות יכולות לגרור את ישראל לקרבות התשה מתמשכים. ההתפתחות של "ציר התנגדות" סוני בהובלת טורקיה ובמימון קטארי, יוצרת איום אסטרטגי חדש על ישראל. ציר זה יהיה אף יותר מסוכן לישראל היות שבניגוד לאיראן, לטורקיה יש תעשייה אזרחית וצבאית איתנה, ולקטאר מנופי השפעה ניכרים ברחבי העולם המערבי, באמצעות הכוח הפיננסי שלה. העת להתחיל להתכונן לשינוי העיתים הוא עכשיו.
לישראל עומדת הזדמנות היסטורית ליצור ברית אזורית ומשקל נגד לציר האיראני-שיעי ולציר הטורקי המתהווה בדמות ציר קהיר-ירושלים-ריאד בחסות אמריקאית. כחלק מהמאמצים לסיים את המלחמה בעזה, ארצות הברית דוחפת להסכם אזורי שיכלול נורמליזציה עם המדינה העשירה בעולם הערבי - סעודיה. פטרונית נוספת של הסכם זה תהיה מצרים, שבעצמה עוברת התעצמות צבאית בשנים האחרונות. אך סעודיה ומצרים הבהירו שללא התקדמות בפתרון הסוגייה הפלסטינית הן לא יוכלו לנוע לנורמליזציה ושיתוף פעולה עם ישראל. בשבת השחורה קרסה הפרדיגמה שאותה קידם נתניהו, ולפיה הוא יפתור את הסכסוך הערבי-ישראלי דרך הסכם עם סעודיה, וישאיר את הפלסטינים לסוף, אם בכלל. אם נרצה או לא, הדרך לריאד עוברת ברמאללה.
אך נתניהו, בחולשתו הפוליטית, שבוי בידי הגורמים הקיצוניים בממשלתו ובראשם בצלאל סמוטריץ ואיתמר בן גביר. אלו לא מאפשרים לו כל מרחב תמרון בסוגייה הפלסטינית, ולמעשה בשום סוגייה מהותית. חוסר היכולת של נתניהו לשים את האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל לפני האינטרסים קצרי הטווח של שלמות הקואליציה ממצב את ישראל בעמדת פתיחה גרועה במזרח התיכון המשתנה. הדבר מתבטא כבר כעת בסירוב העיקש של נתניהו לדון בסוגיית "היום שאחרי", חרף העובדה שהציר הערבי המתון נמצא בנקודה הכי נוחה מבחינתנו לכניסה להסכם אזורי, בתמורה לסיום המלחמה עם החזרת הרשות לרצועה.
לפיכך, חוסר המוכנות של נתניהו לדבר על "היום שאחרי" ברצועה הוא חטא משולש. ראשית מפני שבהיעדר היערכות ליצירת ריבון חלופי בשטח, שלכל בר דעת ברור שרק הרשות הפלסטינית במתכונת כזו או אחרת תוכל לקחת על עצמה את האחריות הזו, צה"ל מתחיל לדשדש בלחימה, וישראל שוקעת אט אט בבוץ העזתי. המבצע הצבאי יהפוך לכיבוש זמני, והזמני בישראל מתארך.
שנית משום שהלגיטימציה והאשראי הבינלאומי בעולם המערבי, שהיו בשיאם לאחר המתקפה האכזרית של חמאס מתמוססות. ישראל מוצאת את עצמה בהתנכרות דרמטית מול העולם המערבי, וערכיו מפאת חוסר היכולת שלנו להסביר להם (ולעצמנו) מה אנחנו עושים בעזה ולאיזו תכלית.
לבסוף מפני שהמדיניות של נתניהו היא למעשה מחסום בפני הסכם אזורי. הסכם שיהיה נכס אסטרטגי חשוב של מדינת ישראל בעשורים הבאים, לאור ההתעצמות של שני הצירים העוינים את ישראל.
ברי מדוע נציגי הימין הקיצוני בממשלה מפחדים מהדיונים ביום שאחרי, מחזרת הרשות ומברית אזורית. הדבר יהיה כרוך בהסגה לאחור של פרויקט ההתנחלויות. השאלה היותר חשובה היא מדוע בני גנץ וגדי איזנקוט לא קמים ואומרים לציבור בישראל את האמת הפשוטה: מי שחפץ בהישרדותה ארוכת הטווח של ישראל חייב לדאוג למקומה של ישראל במרחב. גם הסיכון הגדול ביותר ממדינה פלסטינית מתגמד ביחס לסיכון מהצירים העוינים, שאט אט מהדקים טבעת סביבנו. בפני ישראל עומדת ברירה, ברית אזורית שתעגן את מעמדנו האזורי שנים רבות קדימה, או המשך מדיניות נתניהו של ניהול הסכסוך. יחסים מתהדקים עם קהיר, או פינוי של היישוב יקיר.
הכותב הוא עמית מחקר במכון מולד ודוקטורנט באוניברסיטת תל אביב