בשבוע שעבר, ביקרתי לשעה קלה בביתי שבקריית שמונה. זה היה הביקור הרביעי בבית מאז שמשפחתי ואני פינינו את עצמנו לפני כחמישה חודשים. בהתחלה, התארחנו בעין חרוד, ומשבוע שעבר, אנחנו לנים בגבעת המורה בעפולה. במשך תקופה, ביתנו, תלמידת כיתה י'ב, גרה עם אבי בכפר תבור ושניים מבני היו במילואים כשהם מצטרפים לשלישי שמשרת בסדיר.
במהלך הביקור, רציתי לרכוש לעצמי שווארמה או פלאפל מאחד הדוכנים אך הכל היה סגור. אי אפשר היה להתעלם מהתחושה הקשה של הנטישה ברחובות. עברתי על פני חבורת אנשים שנקלעה במקרה למקום, חבורה של אנשים שתויים. קיבלתי התרעה על הנפילות באזור מרגליות, אך האמת ,שלא היה צריך אותה. קולות הנפץ נשמעו היטב. גם בביקורי הקודמים אפשר היה להרגיש את האווירה הביטחונית המתוחה שיש באזורנו.
קהילת תושבי קריית שמונה והאזור ניצלה מגורל דומה לגורלם של ישובי הדרום. לא היה חסר הרבה כדי שנתעורר למחבלי חיזבאללה ברחובותינו יוצאים למסע רצח, אונסים את הנערות והנשים, שורפים את הבתים וחוטפים מכל הבא ליד. המנהיגים שלנו מחזיקים אותנו עקורים במדינתנו. הם מטילים עלינו את הנטל של מגורים ברצועת ביטחון בשטח ישראל.
מבטיחים לנו שנחזור למציאות של ביטחון, לא רק תחושת ביטחון. אך כשאני מסתכל על התוצאות ההרסניות של שמחת תורה תשפ"ד - הנזק והאבדות בכל הגזרות, אני מתקשה להאמין שמי שהפקיר את הדרום יציל את הצפון. אני לא מאמין להם, ולא מאמין בהם שיובילו שינוי. אנחנו חייבים לדרוש בחירות עכשיו ולפעול לכך.
לכל הכתבות בפרויקט מאבדים את הצפון
תושבי קריית שמונה משתפים תיעוד אחרי תיעוד ברשתות החברתיות, כולם קורעים את הלב. הם יוזמים מחאות רבות, וגם אחת שתתקיים בסופ"ש הזה. כל מי שרוצה להקים מחאה מוזמן להצטרף ולהשמיע קול ברור להקדמת הבחירות.