למי שאולי לא ידע: הצפון הוא לא רק אזור של צימרים, בילויים, שלג ונחלים. מכאן יוצא לכל הארץ המזון שכולכם צורכים: ביצים, עופות, חלב, בשר, כל גידול חקלאי שעולה על הדעת וחלק ניכר מהמים. למרות כל זאת, מדינת ישראל לא רואה אותנו, גם לא ראתה. אנחנו שקופים.
נתחיל במערכת הרפואית אצלנו, החלשה כל כך. אדם שיעבור אירוע מוחי בקריית שמונה יפונה לבית החולים זיו בצפת, ומשם לנהריה או לחיפה - נסיעה של כשעתיים, וזה במקרה הטוב.
בתחבורה המצב לא יותר טוב: אין תשתיות ראויות, רוב הכבישים רעועים וחלקם אף מסוכנים, ורכבת? הס מלהזכיר. קיימת רק בהבטחות.
לכל הכתבות בפרויקט "מאבדים את הצפון"
כך גם בתחום החינוך: מיעוט אפשרויות בחירה בין בתי הספר. אוניברסיטה אין. מי שמעוניין בחינוך טוב צריך לנסוע רחוק, ומקורות פרנסה יציבים קשה למצוא. לא פלא שהצעירים בורחים מהאזור.
ועכשיו אפילו הביטחון נעלם.
הדבר היחיד שעוד יכולנו לבנות עליו, בחוזה הבסיסי שבין אזרח למדינה, איננו.
נכון, מקימים משרדים ממשלתיים לטובת הצפון, מכנסים ועדות על גבי ועדות, כולם משמיעים המלצות; אבל בשטח, מעט מאוד יוצא אל הפועל.
אני מיואש. כך גם לא מעט מסביבתי. כולנו חיים בהרגשה שאף אחד לא סופר אותנו, בשום תחום.
לפעמים אני שואל את עצמי: מה בעצם מונע ממני לעזוב את הצפון? המשפחה? ההרגלים? הציונות? אין שום נימוק לוגי להישאר כאן.
הפכנו לרצועת הבטחון של לבנון. הלחימה פיזרה את המשפחה שלי בכל הארץ. מדינת ישראל מכילה את המצב, על הגב שלנו.
אנחנו נלחמים בשיניים על הדברים הכי טריוויאליים: קניות, בילוי עם בני משפחה, אפילו שינה בלילה. אנחנו חיים מדקה לדקה. גם על השאלה איפה הילדים שלנו ילמדו בשנה הבאה לאיש אין תשובה.
אבל כאדם אופטימי, אני מקווה שהמדינה תתעשת. שאולי יתחילו להבין כמה חשוב הצפון לישראל. ואז אולי, רק אולי, ייזכרו להתייחס אלינו כמו לכל אזרח אחר.