לפני שבועיים, נפתח בקיבוץ גדות שבעמק החולה גן ילדים חדש. אל הגן נכנסו ילדים שפונו עם משפחותיהם מקיבוץ מנרה. מלבד חברי כיתת הכוננות, כל שאר תושבי הקיבוץ, שמונה 300 בני אדם, נאלצו לעזוב את בתיהם ולנדוד דרומה. הקהילה התפזרה ברחבי המדינה, וכמה משפחות אפילו נמצאות כעת בחו"ל. חלק מהמשפחות מתקבצות בקיבוץ גדות. "המעבר של תושבי מנרה לגדות מבוסס על תפיסה שהמועצה יצרה ומובילה ולפיה נכון להחזיר תושבים מפונים לשטח המועצה, גם אם לא לקיבוצם שלהם". סיפר עמרי עמרי חג'ג' ראש אגף ישובים במועצה האזורית הגליל העליון. "המהלך לא היה יוצא לפועל בלי הנכונות, והפתיחות של אנשי גדות, ובלי הנחישות של הנהלת מנרה. כמועצה, ישבנו עם שני הקיבוצים ב"צוות משולש" שבנה את כל מרכיבי המעבר. המועצה עזרה בהסרת חסמים כמו בענייני החינוך".
יוחאי וולפין, מנהל קהילת מנרה, ציין כי בתהליך חיבור הקהילה מחדש והקמתן של המערכות החינוכיות והקהילתיות בקיבוץ גדות, נפקד מקומה של מדינת ישראל. "מדובר בתהליך משותף של קהילות שני הקיבוצים בליווי המועצה האזורית הגליל העליון ועם עזרה של ארגון אחים לנשק, שהתגייס, עיצב וצייד את שני גני הילדים".
קיבוץ מנרה, שבתיו הצפוניים צמודים לגדר הגבול עם לבנון, הוא הישוב הצפוני שנפגע באופן הקשה ביותר, וכבר הפך סמל של המערכה מול חיזבאללה. כ-35 טילים נגד טנקים שמחבלי חיזבאללה ירו, פגעו פגיעות ישירות בשטח מנרה. 104 מתוך 155 הדירות בקיבוץ נפגעו - חלקן נהרסו לגמרי ואחרות סובלות מפגיעות הדף. מנהל הקהילה וולפין הסביר שחצי מהקיבוץ נחשב לשטח צבאי סגור, מה שמונע מאנשי מקצוע להגיע למקום ולאמוד את היקף הנזק.
וולפין המשיך והסביר שגם בדירות שהפגיעה בהן מוגדרת "קלה", הנזק הוא קשה; "לדוגמא, יכול להיות שיגלו שפגיעת טיל בבניין ערערה את היסודות", הסביר. "וגם אם מדובר 'רק' בחלונות שבורים או סדקים בקירות ובתקרה, מים שחודרים לדירה הורסים את כל התכולה וזכרונות מחיים שלמים. עבור אנשים שחיו בדירה עשרות שנים, זה נזק גדול מאד", אמר.
נזקים כבדים נגרמו גם למבני ציבור, בהם חדר האוכל, המטבח והמועדון. מבני משק ותעשיה נפגעו גם הם וענפי החקלאות סובלים מנזקים כבדים; העובדים לא יכולים להתקרב למטעים, ומעבר לאובדן הפרי שלא נקטף, לא ניתן לטפל בעצים ולהכשיר אותם לעונה הבאה. "מטע שלא מטופל לא יניב פרי בעונה הבאה וקשה לשקם אותו אחר כך ולהחזיר אותו למצב שבו היה", הסביר וולפין.
השנים שלפני פרוץ המלחמה היו שנים קשות לקיבוץ מנרה. שנה אחרי שנה, בני המקום עזבו, הקיבוץ הלך והצטמק, הלך והזדקן. בשנותיה היפות, מנתה מנרה 500 חברים וילדים, והיא הצטמקה ל-120 תושבים, מהם כ-70 חברים, רובם גמלאים. בתי הילדים התרוקנו והעתיד נראה קודר. החברים עמדו בצומת שבו היו צריכים להחליט אם מפרקים את המסגרת הקיבוצית והופכים למושב או לישוב קהילתי, או שעושים מאמץ לחזק את הישוב ולצמוח מחדש. ההחלטה הייתה להישאר קיבוץ ולהתחיל בתהליך של קליטת משפחות צעירות, שעבד באופן מפליא. "בחג ה-70 היו במנרה 70 חברים ומעט ילדים, לפי שנה, את חג השמונים, חגגו 300 תושבים, מהם 84 ילדים. זה שינוי דרמטי", אמר וולפין וסיפר על אחת מתקופות השיא של הקיבוץ, שנקטעה לחלוטין בגלל המלחמה.
תהליך השגשוג והצמיחה פסק והתושבים נאלצו לעזוב את הקיבוץ. ארנה ויינברג, בת מנרה שנכדה הוא כבר דור רביעי במקום, חיה כעת עם בן זוגה בבקתה ליד הישוב כרכום שברמת כורזים. לה אין ספק שברגע שיתאפשר היא תחזור למנרה. "אין לי מקום אחר בעולם, זה הבית היחיד שלי. אני נשארתי במנרה עד שגירשו אותי. הפינוי זו גזירה שהיה לי קשה לקבל אותה", הבהירה. אבל היא יודעת שיהיו גם כאלה שלא יחזרו. "בני, כלתי והנכד שלי כנראה לא יחזרו למנרה. זה עצוב לי. אנחנו ארבעה דורות שגדלו במנרה בהרמוניה גדולה וזה נהרס", אמרה.
מציאות החיים במנרה היתה קשה מהיום הראשון, הקיבוץ הוקם בנקודה מבודדת, וכבר בתחילת דרכו עמד בפני התקפות מלבנון. במלחמת העצמאות, עמד הקיבוץ במצור ונאלץ לקבל אספקת מזון שהוצנחה אליו ממטוסים. בשלב מסויים, ילדי הקיבוץ פונו בהליכה לילית "בין תהום לצוקים", כפי שתאר החבר יחזקאל ג. בדברים שכתב אז.
במשך עשרות השנים שלאחר מכן, הקיבוץ הופגז בקטיושות, סבל מקשיי תחבורה ומתחלופה גדולה של תושבים. מנרה הפך בראשית שנות השמונים סמל לשסע בין תנועת העבודה, שהחלה לרדת מקדמת הבמה הפוליטית, לבין "ישראל השנייה" אותה ייצג הליכוד שזכה בשלטון ארבע שנים קודם. חבר מנרה שישב בתוך בריכת השחייה בקיבוץ, בשעה שהתראיין לכתבה על הבחירות הסוערות לכנסת, כונה על ידי מנחם בגין, ראש הממשלה, "קיבוצניק מתנשא שמדבר מתוך מדשאות בריכת השחיה כמו מיליונר אמריקאי". אותו קיבוצניק נמלט מגרמניה הנאצית לאחר ששני הוריו נרצחו, וסבל ממצוקה ביטחונית חריפה במשך כל חייו בקיבוץ, אך כל אלו לא היה רלוונטיים באותו רגע. דימוי "הקיבוצניקים המיליונרים" דבק במנרה ובתנועה הקיבוצית כולה, כסמל לניתוק מהחברה הישראלית. המדינה סערה וגם אחרי ששכחה, הדימוי דבק ונשאר נוכח בתודעה הישראלית.
עם תהליך הצטמקות של הקיבוץ, הבריכה רוקנה ממים וקוצים החלו לכסות את המרצפות. לפני שלוש שנים, כשהקיבוץ שב לצמוח, נפתחה הבריכה מחדש והמים שמילאו אותה סימלו את הפרק החדש בחיי המקום. ויינברג משוכנעת שהמקום יקום מחדש. "זה מקום קשוח ולאורך השנים מעטים נשארו בו. לא קל לחיות בישוב קטן, מרוחק בצפון שהמדינה מזניחה ומפלה לרעה, אבל אנחנו מוכנים לעשות הרבה מאד כדי לחיות במנרה. אנשי מנרה הם אנשים של צומוד (החזקת מעמד)", הבהירה.
וולפין גם הוא משוכנע בכך: "המצב קשה מאוד, אבל אנחנו מסתכלים קדימה. אין לי ספק שעוד שנתיים-שלוש נחזור הביתה למנרה חזקה וגדולה יותר, אין אופציה אחרת". הוא מדגיש כי שיקום וחזרה לקיבוץ יתאפשרו אבל "רק אם המדינה תכנס לאירוע. כרגע המדינה עצרה בצומת קיסריה ובסופו של דבר, גם הקהילה הכי חזקה לא תצליח להשתקם בלי עזרה של המדינה", הוסיף.
נדמה שישראל שתציין עוד מעט 76 שנה, מתייחסת ליישובי הגבול כמו אותה מדינה צעירה, עניה שלחמה על קיומה. אחרי מלחמת העצמאות כתב חבר מנרה, יחזקאל ג. במאמר שכותרתו "מנרה בבדידותה": "אין די בדיבור על גאון העמידה של ישובי הספר! אין די לנהל תעמולה לכיבוש ההר! הספר צריך ישוב גדול וגדל, שאותו יצאנו לבנות! לא דיבורים דורש ההר, אלא מעשה עקשני וממושך: ולא נוכל לו, אלא אם כן נזכה במהרה לכל העזרה המגיעה לנו והדרושה לפיתוחנו הנרחב".