נפתח בתרגיל דמיון מחשבתי: נחזור חמישה וקצת חודשים לאחור, ונדמיין, היפותטית כמובן, מה היה קורה אילו במוצאי ה-7 באוקטובר בני גנץ לא היה מבדל את עצמו מיאיר לפיד, והיה מאמץ את התנאי שהאחרון הציב לראש הממשלה בנימין נתניהו לממשלת חירום לאומית: פיטורים של שותפיו, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', שהיו מובילים להתפרקות ממשלת הימין על מלא. נניח, בעולם הספקולציות, שגנץ ולפיד היו מתייצבים מול נתניהו כחומה בצורה ומאלצים אותו לפרק את השותפות עם הימין הקיצוני ולהקים ממשלת אחדות אמיתית. בין אם היה מסכים או מסרב, לטוב או לרע, מלחמת חרבות ברזל הייתה כנראה נראית לגמרי אחרת.
במציאות הלא ספוקלטיבית, גנץ חשב שנתניהו בחיים לא יסכים לוותר על בלוק ה-64 ועל המפתח שלו להישרדות שלטונית. באווירת הקטסטרופה הכוללת של השעות והימים שאחרי טבח שמחת תורה, הרמטכ"לים לשעבר גנץ ואיזנקוט היו נחושים להצטרף למאמץ המלחמתי בכל מחיר, גם כנספח לממשלת נתניהו-בן גביר-סמוטריץ'. קבינט המלחמה איפשר לשני הצדדים ללכת עם ולהרגיש בלי: נתניהו קיבל לגיטימציה פנימית ובינלאומית לניהול המערכה מבלי לערער אף נים בקואליציה, גנץ קיבל גישה לשולחן קבלת ההחלטות, מבלי לקבל אף תיק ושום סמכות או אחריות על הנעשה בממשלת הימין על-מלא של בן גביר וסמוטריץ'.
עד עכשיו, הפטנט הזה שירת פוליטית את שני הצדדים: גנץ תוגמל בציבור על רוח האחדות והפטריוטיות וזינק לעמדת ראש הממשלה הבא בסקרים. והוא נתן לנתניהו זמן התאוששות יקר מההלם של ה-7 באוקטובר, בו צופף את השורות במפלגה שלו, חיזק את יסודות הקואליציה שלו, השיק את קמפיין הבחירות הבא שלו ושיגר את מכונת הרעל שלו להפיץ תאוריות קונספירציה שמרחיקות ממנו את האחריות לאסון ה-7 באוקטובר.
אבל ההכרזה של גדעון סער על פירוק המחנה הממלכתי ופיצול לסיעה עצמאית משלו מאותתת על שינוי המאזן לרעת גנץ, שנפל, בפעם השנייה, קורבן לאמן ההפרד ומשול של הפוליטיקה הישראלית, גם אם לא הייתה לו יד ישירה או עקיפה במהלך. חמישה חודשים אחרי האסון הביטחוני הגדול בתולדות המדינה, לא רק שהאדמה לא רועדת מתחת לנתניהו, אלא שהוא עוד עשוי לצאת ממנו מחוזק: ההתנתקות של סער מגנץ רק מרחיבה את סל האפשרויות העתידיות שלו, ומפרנסת חלומות על קואליציית 68 ביום שאחרי. היא משאירה את גנץ עם סיעה של 8 ח"כים, מינוס שליש מכוחו. לא בסקרים, אלא באופוזיציה בכנסת הנוכחית אם וכאשר יחליט לפרוש. וגם המנדטים החדשים שלו, כך חוששים אצל גנץ, ינדדו ממנו הלאה אם יצא מהממשלה וינטוש את דגל האחדות הממלכתי. לכן, הוא מעדיף להמשיך ללכת עם ולהרגיש בלי, על אף שההשפעה שלו על ממשלת נתניהו בן גביר וסמוטריץ' הולכת ופוחתת, עד לא קיימת כלל.
לנוכחות של גנץ ואיזנקוט בקבינט המלחמה אכן הייתה חשיבות אסטרטגית מכרעת בחודשיים הראשונים למלחמה, בהחלטות הרות גורל על השבת החטופים, התמרון בעזה, ופתיחת חזית נוספת בצפון; הייתה לה גם משמעות אדירה למאות אלפי החיילים והמילואמניקים שנלחמו במנהרות ובשוחות ולמפקדיהם הבכירים שנמצאים תחת אש תמידית של בן גביר, מירי רגב ודודי אמסלם בכל ישיבת קבינט, ולמשפחות החטופים שצמאות לכתובות לתשובות.
אבל מאז עסקת החטופים הראשונה בחודש דצמבר, נתניהו חזר לאלמנט שלו. הוא מתעלם, מורח, ממדר ומפר בריש גלי בערך כל סעיף שיש בהסכם. בלחץ של איזנקוט, הוא חידש את המו"מ על מתווה חטופים נוסף, אבל כבר שבועות שהוא מערים עליו קשיים ומקשיח את עמדות צוות המשא ומתן ועושה את מה שהוא עושה הכי טוב: מורח את הזמן שגנץ נתן לו.
גנץ, בינתיים, משחק עם גבולות הפטנט שלו ומנסה לצבור כמה שיותר נקודות מבפנים; חברי המחנה הממלכתי הצביעו השבוע נגד תקציב המדינה, ולא טורחים להגיע לישיבות הממשלה השבועיות כמו שאר השרים. מצד שני, הם מעכבים כבר חודש ניסיונות של האופוזיציה לזמן את ראש הממשלה לדיון 40 חתימות ולא מוכנים לצרף את חתימותיהם גם לדיונים על השוויון בנטל והשבת החטופים, נושאים שבאג'נדה שלהם גם במאבקים הפנים ממשלתיים.
רק שכנספח בלבד, גנץ לא שינה במאום את הכיוון שאליו ממשלת הימין על מלא מובילה את מדינת ישראל וגם לא את הדחיינות של נתניהו שמשיקולים פוליטיים נמנע מקבלת החלטות גורליות: לא בתקציב הסקטוריאלי, לא בפטור הגורף לחרדים, לא במדיניות ביו"ש, לא ביום שאחרי בעזה, ולא בקרע שמעמיק מדי יום ביומו עם ארה"ב. גנץ נבהל מהקמפיינים של נתניהו נגד הרשות הפלסטינית, לא דפק על השולחן, לא הציג שום אלטרנטיבה משל עצמו, אפילו לא הצהיר פומבית על תמיכה בתוכניות של הנשיא ביידן באזור. בשבוע שעבר, בביקור המיוחצן והלא מתואם שלו בוושינגטון, הוא "הופתע" לגלות כמה זעם יש על ממשלת ישראל בבית הלבן. ובכן, הוא לגמרי רשום גם על שמו.
גנץ פגש בביקור גם את מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט צ'אק שומר, אולי גדול אוהבי ישראל במפלגה הדמוקרטית היום וחבר אישי של נתניהו - שנשא אתמול את אחד הנאומים החריפים אי פעם וקרא לבחירות שיחליפו את הקואליציה הקיצונית שפוגעת בישראל. זה משפט שרבים מתומכיו של גנץ חותמים עליו בשתי ידיים, אבל הוא, בתגובה, צייץ שזו טעות ושוב הגן על נתניהו ומילא בנאמנות את תפקיד המלבין הבינלאומי. אז מה אם רק לפני שבוע לשכת ראש הממשלה עשתה כל מאמץ כדי לשבש לו את הביקורים המדיניים שנסגרו להם מאחורי הגב. גנץ אמנם עשה בזכותם עוד סיבובים כותרתיים, אבל הוא לא הרגיע את הזעם בממשל, ולא מנע מנתניהו לדרדר את המצב מול ממשל ביידן לכדי עימות חזיתי מסוכן לישראל.
קולו של גנץ גם לא נשמע בפארסת טקס פרס ישראל, וההחלטה השערורייתית של שר החינוך יואב קיש לבטל את הטקס כדי לא להעניק את הפרס ליזם אייל ולדמן. או על המשך העיכוב של שר המשפטים יריב לוין למינויו של יצחק עמית כנשיא בית המשפט העליון, ואוירת הטיהורים הפוליטיים שעולה מישיבות הוועדה לבחירת שופטים. גם לא על האלימות כלפי המפגינים, בהם גם משפחות חטופים, שמפעילה משטרת בן גביר. גם אם הוא רק נספח, גנץ הוא שותף שקט לכל הדברים הרעים שנתניהו וממשלתו ממשיכים לחולל. ככל שהזמן עובר, הפטנט נשחק, וגם התומכים שלו - האמיתיים, לא המדומיינים - מתחילים לשאול מה בעצם הוא עושה שם.
אף אחד מהפרמטרים של גנץ לסיום השותפות הזו - השבת החטופים, שקט בצפון, וחזרת הפליטים מכל קצוות הארץ לבתיהם - עדיין לא מתקיים. אבל הזמן שהוא נתן לנתניהו וממשלתו התהפך עליו ופועל כעת לרעתו - ואולי גם לרעת המדינה - ואין לו אסטרטגיית יציאה שתתן לכך מענה.