בשעה בה נכתבות השורות האלה, הייתי אמור להיות איפשהו בין דובאי לאבו דאבי. זו הייתה אמורה להיות הפעם השלישית בה אני מצטרף ל"מחנה" של עמותת "זכרון מנחם" בחו"ל. 125 ילדים שמתמודדים עם מחלת הסרטן היו אמורים להיות באיחוד האמירויות במחנה הזה. יחד עם עוד עשרות מתנדבים וטון ציוד, זה היה אמור להיות אחד מהמחנות הגדולים ביותר שהוציאה העמותה של זוכי פרס ישראל חיים ומירי ארנטל לחו"ל אי פעם. ואז הגיעה שיחת הטלפון לחיליק הקב"ט. "זה מבוטל. זה לא הזמן", אמר הקול בצד השני.
השיחה הגיעה מהקונסולית הישראלית בדובאי, לירון זסלנסקי, שקיבלה איגרת מהשלטונות המקומיים עם ההודעה שאין מבחינתם אישור לקיים את המחנה בשטח של איחוד האמירויות. יש לציין שהנסיעה הייתה מתואמת לאורך כל חודשי ההכנות עם כל הגורמים הרשמיים. הכל קיבל אישור מראש, החל מסדרי הלינה, האבטחה, מוקדי הבילוי והאטרקציות ועד לקבלת אישורים על הכנסת התרופות של הילדים. השלטונות של איחוד האמירויות ידעו על כל צעד שהקבוצה הישראלית הייתה אמורה לעשות, וחיכו ממש עד הרגע האחרון כדי לבטל, רגע לפני כניסת השבת שבצאתה הילדים היו אמורים להמריא מנתב"ג.
ייאמר מראש, אבו דאבי ודובאי הן שתיים מהערים הבטוחות בעולם. בשנת 2023 קבע מכון המחקר היפני "מורי", שדובאי היא המדינה עם שיעור הפשע הנמוך בעולם. אבו דאבי הייתה במקום השני. בפברואר האחרון פרסמה חברת הדאטה הסרבית נומברו מספרים מעודכנים, שהציבו את אבו דאבי במקום הראשון, ואת דובאי במקום השני. כך או כך, הסכנה הביטחונית באמירויות כמעט שלא קיימת, בזכות מערכת טכנולוגית מתוחכמת ואכיפה קיצונית. זאת הייתה אחת מהסיבות העיקריות שבגללן אנשי "זכרון מנחם" העדיפו לנסוע דווקא לשם, ולא לאירופה למשל.
באופן אירוני, דווקא במדינה הערבית בזמן הרמאדן, החשש הביטחוני קטן מאשר בערים גדולות כמו לונדון או פריז. זו גם הייתה הטענה שנמסרה מהשגרירות לאנשי "זכרון מנחם". המלחמה היא לא דבר חדש, הצום היה ידוע מראש, וסדרי האבטחה נקבעו מבעוד מועד - אז מה גרם לביטול ברגע האחרון? התשובה לשאלה הזאת לא באמת ניתנה לאנשי העמותה, אך יש בעמותה מי שמקשר בין הביקור החשאי של האלוף אבי גיל, מזכירו הצבאי של רה"מ בנימין נתניהו בדובאי, יום לפני הודעת הביטול. "אם זו הייתה סיבה ביטחונית של אבטחה היינו מבינים, אבל פשוט לא נתנו לנו שום סיבה קונקרטית. די ברור שמדובר פשוט בהחלטה פוליטית, על רקע המלחמה", נמסר לוואלה.
"החיים לימדו אותי הרבה קשיים לאורך השנים", מסר חיים ארנטל, שהקים את "זכרון מנחם" על שם בנו, שנכנע למחלה, "אך דבר לא הכין אותי ל-125 טלפונים ל-125 ילדים חולים ולהודיע להם שהטיול לו הם קיוו וציפו בוטל ללא סיבה. הלב נשבר כשחושבים על האכזבה שחווים הילדים האלה. הם חלמו על הטיול הזה כבר שלושה חודשים, ומניסיון, זאת חוויה שיכולה גם להציל חיים שמעניקה כל כך הרבה שמחה ואנרגיות. להם ולבני המשפחה שלהם".
למעשה, זו הייתה הדחייה השנייה של המחנה, לאחר שהמחנה כבר נדחה מינואר לאור המצב בארץ. הרבה מהמתנדבים גויסו למילואים, ובמשך שלושה חודשים עבדו בעמותה מסביב לשעון כדי להכשיר כוח אדם, שכולל מלווים, אנשי צוות, רופאים, אחיות ומאבטחים. יותר מחצי מיליון שקל הושקעו במחנה, כאשר הוצאות רבות ייזרקו לפח (למשל: קרוב לעשרת אלפים שקלים בשביל כרטיסי עלייה לבורג' ח'ליפה). גם 60 אלף דולר ששולמו למלון המקומי כרגע תקועים בדובאי, כשלמעשה אין לזכרון מנחם שום תיעוד על הביטול מצד השלטונות. כעת, אחרי הביטול הסופי, מנסים בעמותה למצוא חלופה ראויה, כנראה בקפריסין. "אנחנו יודעים שזה לא פשוט, וכבר הושקעו משאבים רבים," אמר ארנטל, "אבל אנחנו נחושים למצוא דרך להעניק לילדים האלה את החוויה שהם כל כך זקוקים לה".
אחד מהילדים שנאלצו לקבל את הודעת הביטול הוא עירא יוחאי קלנגל, שגילו אצלו את המחלה כמעט במקביל ל-7 באוקטובר, ובזמן שכולנו חווינו את קשיי המלחמה בחמשת החודשים האחרונים, הוא נאלץ להתמודד עם מחלת הסרטן. עירא אמור היה לחגוג את יום הולדתו ה-8 בדובאי, אך החגיגה בוטלה. אביו אליעד סיפר שעירא הכין טבלת "ספירת הגומר" (כמו טבלת ייאוש, אבל למשהו טוב) עד לנסיעה "ואז ביום שישי שעבר הוא קיבל את הבשורה ומיום של שמחה הפך ליום של חורבן".
"הבן שלנו עובר טיפולים ומקבל תרופות לא נעימות והוא מאוד ציפה למחנה הזה, ו-48 שעות לפני פתאום מודיעים לנו שבוטל", סיפר קלנגל, "אני לא יכול לתאר איזו אכזבה ועצבות. גם אשתי ואני לקחנו את זה קשה. כהורים אין דבר יותר שובר מלב שבור של הבן שלך".
גם משפחתה של מיה בת ה-6 מספרים על הכאב שעורר ביטול המחנה. חן אור דניאל, אמה, סיפרה על הציפיות הגדולות, על ההתארגנות על ציוד הזנה מיוחד ועל האופטימיות שהטיול הזה השאיר אצל מיה. "עם כל הגיהינום שהיא עברה, זה היה עבורה כמו חבל הצלה. האשפוזים שלה היו קשים וארוכים, עם תופעות לוואי וכל הזמן אמרנו לה, לא נורא, עוד מעט היא יוצאת לטיול. היא מאוד ציפתה לזה".
בגלל הטיפולים הקשים שעברה, מיה שוקלת 12 ק"ג ("כמו ילדה בת שנתיים") והתרגלה לכך שאסור לדחות שום דבר שקשור למחלה. לפתע, משהו שהיא כל כך ציפתה לו, שחשוב לרוח ולנשמה שלה לא פחות מכל טיפול רפואי, נלקח ממנה ברגע האחרון. "זה תפס אותנו ממש לא מוכנים. הייתי צריכה לספר את זה למיה וזה היה רגע קשה", סיפרה אמה, "בגיל הזה זה עוד יותר קשה, כמה שהיא בוגרת לגילה, בסוף האכזבה מאוד גדולה. היא בכתה, אמרה שזה לא הוגן. וזה משליך על הכל ומעלה תסכול מהכל, מכל מה שעובר עליה, מציף את כל הרגשות. גם ככה היא עוברת כל כך הרבה דברים קשים ואז כשסוף סוף מבטיחים לה שהולך להיות טוב, הכל צף מחדש: 'למה דווקא לי יש סרטן, ומה עשיתי, ולמה אני לא יכולה להיות ילדה רגילה'. כגודל הצפייה, גודל האכזבה. מיה גם הייתה חולה באותו סוף שבוע ואני בטוחה שזה קשור למצב הנפשי".
הקונסולית לירון זסלנסקי סירבה להגיב לכתבה והפנתה לדוברות משרד החוץ, שטרם מסר תגובה רשמית. בשיחה עם גורם רשמי במשרד החוץ, נמסר בצורה מנומסת אך תקיפה "לרדת מהסיפור הזה. אין פה בכלל סיפור. אין מה לפרסם את זה בכלל". לטענתי כי ל-125 ילדים חולי סרטן שנלקחה מהן התקווה הזאת לקצת אוויר לנשימה זה דווקא כן סיפור הגיב אותו גורם: "כן, אבל הם כבר מכירים את הסיפור, למה צריך לפרסם את זה בתקשורת?".
שגרירות ישראל באבו דאבי לא הגיבה לפניות שלי, אך דובר משרד החוץ, ליאור חייט, אישר את פרטי הביטול ("התשובה שקיבלנו מאנשי הקשר באמירויות היא שזה לא הזמן"). חייט סירב לענות לשאלתי מי הגורמים שביקשו לבטל את המחנה באיחוד האמירויות, שכן לטענתו הדבר עשוי לפגוע בקשרים שיש לאנשי משרד החוץ בדובאי. גם חייט לא הסתיר את חוסר שביעות רצונו מעצם הסיקור של הפרשה: "אני לא מבין את הקמפיין התקשורתי הזה של הארגון". לפי חייט פנו למשרד החוץ "המון עיתונאים". להפתעתי חיפשתי בגוגל, ולא מצאתי אף ידיעה בנושא. כן הוסיף חייט כי המל"ל הוציא אזהרת מסע לאיחוד האמירויות, לפיו מומלץ להימנע מנסיעות שאינן חיוניות.
משגרירות איחוד האמירויות בישראל טרם נמסרה תגובה.