מהו ההבדל בין מימוש הרוב לבין עריצות הרוב? ומתי אי מימוש הרוב כבר הופך לרפיסות הרוב? הסיפור של שופטת בית משפט השלום בירושלים, ג'ויה סקפה שפירא, יכול אולי להמחיש לנו. מול שכרון הכוח של שר המשפטים יריב לוין בתשעת חודשי שנת 2023 שקדמו לשבעה באוקטובר, עמדו רק המחאות הענקיות ולבסוף גם בג"ץ. הפרק ההירואי הזה על גדולתם של מפגיני קפלן עוד ייכתב באותיות זהב בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. לו המחאה ובג"ץ לא היו עוצרים אותו, לוין היה נותן דרור לכל הפנטזיות המופרעות שלו, שבמרכזן הפיכת בית המשפט העליון לשלוחה פוליטית של הליכוד. לוין היה מגשים את עריצות הרוב של מפלגתו ובנות בריתה באופן הקיצוני ביותר שאפשר לחשוב עליו, לו רק היה יכול.
פעולותיו של לוין יצרו מהלך נגדי מדהים. לבחירות האחרונות לראשות לשכת עורכי הדין התייצב מספר מצביעים חסר תקדים. בקלפיות הלשכה, שבכל מערכת בחירות נראו די שוממות במהלך היום, היו תורים שבהם עמדו עורכי דין במשך שעות. 73 אחוז מעורכי הדין, רוב מטורף לכל הדעות, בחר בעו"ד עמית בכר. חשוב מכך, סיעתו של בכר קיבלה רוב במועצה שלא דרש שום תמרון קואליציוני. הסיבה העיקרית לאחוזי ההצבעה המדהימים הייתה הרצון של ציבור עורכי הדין להבטיח ששני נציגי לשכת עורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים יצטרפו לשלושת השופטים ולנציגת האופוזיציה בוועדה, וכך יהוו רוב מובהק מול שני שרי הממשלה וחבר הכנסת הנוסף מהקואליציה. כך אכן היה - שישה מול שלושה.
לפי החוק, בשונה מבחירת שופט לבית המשפט העליון, ששם יש צורך ברוב של שבעה מתוך תשעה חברי ועדה (על פי התיקון שיזם גדעון סער בשנת 2008 - ב"ק), שופטים בערכאות הנמוכות אפשר לבחור גם ברוב רגיל של חמישה מול ארבעה. כלומר, די בשלושת השופטים ובשני עורכי הדין שבוועדה כדי להעביר מינוי של כל מועמד לשפיטה או לקידום לבית המשפט המחוזי. יחד עם נציגת האופוזיציה זה כבר אפילו רוב מוגדל. לוין הבין זאת היטב, ולכן כל שנותר לו הוא להשתמש בכוח שכן נותר בידיו, וזה עצם כינוס הוועדה, ואכן במשך יותר משנה פשוט נמנע מלכנס את הוועדה על אף זעקת המערכת, מצוקת כוח האדם, העוול ועינויי הדין הקשים שנגרם לאזרחים.
כתוצאה מאיום העתירות לבג"ץ, כינס באחרונה לוין, בטובו הגדול, את הוועדה, אלא שהוא מצא שיטה איך לא לאבד שליטה על המינויים. במקום לכנס את הוועדה פעם אחת שתשב שעות ארוכות ברצף (כפי שהיה נהוג בעבר), ותמלא את כל התקנים החסרים, הוא חילק את הישיבות טיפין טיפין לכמה וכמה ישיבות כשבכל אחת מהן נבחרים רק כמה שופטים. הרעיון הוא שלו נציגי הוועדה, השופטים ועורכי הדין, יקיימו באחת מהפגישות הללו הצבעה בניגוד לרצונו, הוא יימנע מלזמן את הישיבה הבאה, וכך יתקע שוב את המערכת.
על חלק מהמינויים, בעיקר בבתי משפט השלום, הסכימו חברי הוועדה. הם נתקעו בסוגיית קידום השופטים לבית המשפט המחוזי בירושלים. הסיבה, כפי שפרסמנו בימים האחרונים, היא אי רצונו של לוין ושני חברי הקואליציה שלצדו, יצחק קרויזר (עוצמה יהודית) ואורית סטרוק (הציונות הדתית), לקדם את שופטת בית משפט השלום בבירה, ג'ויה סקפה-שפירא, שהפכה בעל כורחה לביטוי מעצבן של רפיסות הרוב, והנה ההסבר.
השופטת סקפה-שפירא נחשבת במערכת המשפטית לשופטת מוערכת מאוד, חרוצה ומתאימה לקידום. כיוון שהיא שופטת שלום, קשה מאד להעריך אם תפישותיה שמרניות או אקטיביסטיות, שכן עד היום לא התמודדה עם סוגיות חוקתיות מורכבות. מה אנחנו כן יודעים עליה? שלרוע מזלה יצא לה לשבת בשורה ארוכה של תיקים בעלי אופי לאומני, בינם כאלה שבמרכזם היו חשודים ערבים, וכאלה שבמרכזם היו חשודים יהודים. לאחרונה, השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר צייץ וגינה פסיקות והחלטות שלה. למשל, הוא יצא נגד הרשעתה של לוחמת מג"ב, אוריאן בן כליפא, שנהגה באלימות לא מוצדקת כלפי פלסטינית.
הרשעתה של בן כליפא אגב עמדה גם במבחן הערעור בבית המשפט המחוזי. כמו כן, ארגוני ימין כאלה ואחרים גם התקוממו נגד החלטתה של השופטת לשחרר ממעצר שני עובדי תחנת דלק פלסטינים שפרסמו שירי שבח לחמאס לאחר אירועי שבעה באוקטובר. מי שעוקב אחר פסיקותיה של סקפה-שפירא יודע שהיא נמנעת מלהיות חותמת גומי של המשטרה לבקשות מעצר. כך למשל, בעבר שחררה בתוך דקות פעילי ימין קיצוני שביקשו לעלות להר הבית, וזאת למורת רוחם של קציני המשטרה. את המקרה מכיר היטב השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, שכן הוא ייצג אז את החשודים.
אלא שלבן גביר יש חשבון ארוך עם השופטת סקפה-שפירא גם כעורך דין (תיק חתונת הדמים, תיק בנצי גופשטיין - ב"ק), אבל גם כנאשם. השבוע פרסמנו כי אחד מעשרות כתבי האישום שהוגשו נגד בן גביר הוגש על ידי סקפה-שפירא בעשור הקודם, כשעוד הייתה פרקליטה במחוז ירושלים. כשהגשתי שאילתה לנציגו של בן גביר בוועדה, יצחק קרויזר, אם בן גביר פנה אליו בעניין ג'ויה שפירא, ואם בן גביר סיפר לו באותה הזדמנות שיש לו עניין אישי אתה, סירב קרויזר להגיב.
כך או אחרת, איש לא הראה בוועדה שנפל רבב כלשהו במועמדת, וכל שהראו סטרוק, קרויזר ולוין, שיצא לה לפסוק, רחמנא ליצלן, נגד יהודים ובעד ערבים. במילים פשוטות, חיתוך גזעני קר שפוסל אותה מקידום. שני עורכי הדין בוועדה, יונית קלמנוביץ' ומוחמד נעמנה, וכן נציגת האופוזיציה, ח"כ קארין אלהרר, היו הראשונים להתעשת ולהבין שהם על סקפה-שפירא יילחמו עד הסוף. בישיבה השנייה, בין השאר בעקבות הפרסומים שלנו על מה שקורה מאחורי הקלעים ועל החשבון האישי שיש לבן גביר עם השופטת, התעשתו גם שלושת השופטים וכפי שזה נראה כרגע אין להם כל כוונה לוותר על קידומה של השופטת.
אולי התעשתו, אבל לא הלכו עד הסוף. כל ששת חברי הרוב בוועדה לבחירת שופטים סבורים שמבחינה משפטית הם יכולים לכפות בדיון הצבעה, ושהם לא באמת כפופים בעניין זה ליריב לוין. הפרקטיקה מטבע הדברים היא שיו"ר הוועדה הוא ששולט בסדר יומה, אבל הנוהג ההגיוני (לכאורה) הזה אינו מעוגן בחוק. החוק קובע: "ראה שר המשפטים שיש למנות שופט, יודיע על כך ברשומות וייכנס את הוועדה". הא ותו לא. ובכן, השר אכן זיהה שחסרים שישה שופטים בבית המשפט המחוזי בירושלים, זימן את הוועדה וכל מי שרשאי על פי חוק הציע מועמדים. בשום מקום בחוק לא נכתב שמרגע שמתכנסת הוועדה, רק השר יכול לקבוע מתי תתקיים הצבעה.
לו היה הדבר תלוי בנציגי הלשכה ובאלהרר, כבר בדיון האחרון הם היו מצביעים ומאשרים את סקפה-שפירא לשופטת, בעיקר בשל העובדה שהיא נפסלת אך ורק על בסיס תפישות עולם לאומניות-גזעניות שאין בינן לבין משפט דבר וחצי דבר. מאידך, שלושת השופטים בוועדה בראשות מ"מ נשיא בית המשפט העליון, עוזי פוגלמן, מנסים עדיין להביא את העניין לפשרה ומעדיפים לא לשבור את הכלים. יש לכך שתי סיבות אפשריות: הראשונה היא שאחד משלושת השופטים בוועדה הוא נעם סולברג, ולא מן הנמנע שפוגלמן מעדיף לא לאתגר את תפישותיו השמרניות-ימניות יתר על המידה, כלומר מעדיף לשמור אותו ככל האפשר בגוש שלושת השופטים ולא להעבירו בצעד חפוז לצד השני. הסיבה השנייה היא כאמור החשש שגם אם ייעשה המהלך הלוחמני הזה, בפעם הבאה לוין ישתמש בסמכות שכן קיימת לו בחוק, ושוב יימנע מלכנס את הוועדה.
ובכן, עם כל הכבוד, שופטי בג"ץ לא יכולים לשקול שיקולים כאלה. המצב בפועל הוא שכיום אי אפשר למלא שישה תקנים בבית המשפט המחוזי בירושלים, אך ורק בשל העובדה שסקפה-שפירא פסקה על פי צו מצפונה המקצועי, והגישה כפרקליטה כתבי אישום (בין השאר נגד בן גביר) גם לפי צו מצפונה. זה לא משחק שפוגלמן, סולברג, ודפנה ברק ארז (השופטת השלישית בוועדה) יכולים להשתתף בו. יתרה מזאת, ממילא אם המריחה הזאת תמשיך, ולא ימונו השופטים בירושלים, בין אם באמצעות אי הצבעה ובין אם באמצעות אי כינוס הוועדה, העניין יגיע לבג"ץ. אם כן, במקום להשאיר את זה להכרעה של עמיתיהם, שיקחו הם את ההחלטה ובהזדמנות הראשונה יעשו את המוטל עליהם בלי להתבייש ובלי להתבלבל. נכון, מצד אחד הם לא עריצי רוב כמו יריב לוין. מצד שני הם גם לא יכולים להפוך עצמם לרוב רופס, ולהיכנע לסטנדרטים שכופים עליהם סטרוק, קרויזר ולוין.