קוראים לי אור שדות, אני בן 19 וגר בכפר סבא. זה טור הדעה הראשון שאני כותב, ולא חשבתי שאי פעם אצטרך להשתמש בכלי הזה כדי לנסות ולהשפיע על החלטה שמישהו קיבל עבורי. כבר מספר חודשים אני חניך במכינה הקדם צבאית בחנתון, מכינה מעורבת ברוח היהדות המסורתית.
לצערי, דבר זה עומד להשתנות בקרוב. להפתעתי קיבלתי צו גיוס מוקדם, ממש לחודש הבא. שלושה חברים נוספים מהמכינה שלי קיבלו צו דומה. באופן אישי, רציתי להתגייס לחיל התקשוב או חיל המודיעין, בשאיפה להתקבל לאחד המסלולים היוקרתיים - אבל בצו שקיבלתי לפני כמה שבועות, התגלה לי שאני משובץ לחיל התותחנים. על אף שאני גאה על כך שאני עומד לשרת את המדינה, חבל לי שהתוכניות שלי השתנו, ומעבר לזה - מפריע לי שאנחנו נקראים לדגל, בשעה שאוכלוסיות אחרות לא.
במצב הנוכחי של מדינת ישראל, חובה על כל אחד ואחת מאיתנו להתגייס, ועכשיו רואים עוד יותר כמה כל תפקיד בצה"ל הוא משמעותי וחשוב. הערכים שעליהם חונכתי הם שכשאתה עושה משהו, צריך לעשות אותו עד הסוף והכי טוב שאתה מסוגל. בטח כשזה נוגע להגנה על הארץ - אני מוכרח לתת את כל כולי ולתרום כמה שיותר.
אנחנו, חניכי המכינה, משתתפים בפעילויות התנדבותיות בצל המלחמה. אנחנו מתנדבים עם משפחות מפונים בים המלח, פינוי מקלטים בחיפה ובקריות, התנדבויות שונות בבית החולים שיבא, פינוי חולים, אבטחה והשגחה על ילדי הרופאים. בכל מקום שהגענו אליו קיבלנו המון תודות משלל אנשים, אבל זה לא מסתכם פה, כי כולנו נתגייס בחודשים הקרובים ונמשיך לשרת את המדינה גם בשנים הבאות.
לאור עקרונות עליהם גדלתי ופעילות המכינה, אני לא יכול שלא להיות מתוסכל מדבריו של הרב הראשי לישראל, יצחק יוסף שאמר ש"אם יכריחו אותנו ללכת לצבא - ניסע כולנו לחו"ל".
הוא הוסיף ואמר ש"כל החילונים האלו שלא מבינים את זה, הם צריכים להבין שבלי התורה, בלי הכוללים, בלי הישיבות - לא היה קיום, לא הייתה הצלחה לצבא. החיילים מצליחים בזכות בני התורה... והתורה היא זו שמגינה עלינו".
אני לא מזלזל בדבריו או בהשקפת עולמו חלילה, אבל הוא טוען לדבר בשם אוכלוסייה שלמה, שאני לא חושב שכולה מסכימה איתו. יש סיפורים על צעירים חרדים שבוחרים להתגייס ולתרום, ובו זמנית שומרים על אורח חיים חרדי ואפילו נחשבים גיבורים בקהילה. בעיניי, ה"שיוויון בנטל" יועיל לצמצום הפערים בין האוכלוסיות השונות ויהפוך אותנו לחברה יותר צודקת ויותר מכילה, וכפועל יוצא, גם חזקה יותר.
יתר על כן, אני מרגיש צורך לשבח את העמותות החרדיות - אנשי זק"א, איחוד הצלה ואחרות, שנתנו ועודם נותנים את כל מה שיש להם למאמץ המלחמתי.
לאור הגיוס המוקדם וחוסר השיוויון בנטל אני מרגיש בעיקר מרומה ותחושת פספוס עצומה, כי אנחנו באמצע שנת הלימודים במכינה והמון מהתהליכים מקבלים את המשמעות ואת הצעד האחרון בסוף, וזה מאוד מבאס לפספס את זה. מצד שני, אני מרגיש גאה מאוד ושמח שנפלה בידי הזכות לשרת את המדינה שלי ולהתגייס למקום שבאמת צריך אותי ואת העזרה שלי. אני שואף לתת את מה שאני יכול ומה שיידרש ממני, ויודע שזה יוביל לתחושת שייכות חזקה יותר לארץ שלי.
למרות כל זה, מתחילת הלחימה, אני שומע ש"יחד ננצח", אבל כרגע, אני מרגיש לבד. אם אנחנו יחד, איפה אחיי החרדים שיתגייסו גם, בהמוניהם?
הכותב הוא חניך במכינה הקדם צבאית חנתון