בתחילת השבוע, כמה ימים לפני יום האישה הבינלאומי, היה אפשר לשמוע עוד תקרת זכוכית בצה"ל מתנפצת. סא"ל ג' מונתה להיות המפקדת הראשונה של בסיס חיל אוויר, ופרצה עוד דרך בהיסטוריה של שירות נשים בצה"ל. מלחמת חרבות ברזל, שמפזרת שביב של זכוכיות מתנפצות בכל הנוגע לשילוב נשים בתפקידי לוחמה: הטנקיסטיות, הברדלסיות, הרופאות והפרמדיקיות, לוחמות המג"ב ועוד ועוד, מוכיחות כבר חמישה חודשים שגבורתן, עמידותן ונחישותן לא פחותה מזו של הגברים שנלחמים לצדן בשדה הקרב. והתצפיתניות והנגדיות שראו בעיניהן את מה שהגברים ופיספסו.
לא רק הלוחמות הקרביות נתגלו ב-7 באוקטובר. גם גבורתן, עמידותן ונחישותן של הנשים האזרחיות בעורף: הסבתות הקיבוצניקיות, הנשים והנערות האמיצות שחזרו משבי חמאס בראש מורם, האמהות, האחיות והבנות שנאבקות למען 134 היקירים שלהן שעדיין חטופים בעזה, בהן 19 חטופות, שהמחשבה עליהן הופכת את יום האישה הבינלאומי השנה לעצוב ועגום במיוחד. לפני שוויון, יש לנשים זכות לביטחון, והמדינה שהפקירה אותן לתופת חייבת לעשות הכל כדי להשיב אותן. לא נהיה שוות עד שהן שבות.
גם נשות המילואמניקים שמחזיקות לבד את הבית כשהמדינה מגויסת בשתי חזיתות מתגלות במלוא גבורתן, עמידתן ונחישותן, או אמהות העוטף והצפון שנעקרו והפכו בן לילה לפליטות בארצן, והמתנדבות שפותחות מטבח כל שבוע לבשל ארוחות ענק לחיילים. במלחמה כל כך ארוכה, ובכלל, הביטחון הלאומי הוא כל כך הרבה יותר מצבא וחימוש, ותלוי לא פחות בחוסן האזרחי בעורף, ובכל הנשים הלביאות הללו.
בין הלוחמות פורצות הדרך, החטופות עזות הנפש ובנות הזוג שנושאות בנטל, זו כנראה המלחמה הכי נשית בתולדות ישראל, אבל קולן של הנשים הישראליות כמעט ולא נשמע בצמרת קבלת ההחלטות הגורליות. קבינט המלחמה הוא על טהרת מין הגברי בלבד. בקבינט המדיני ביטחוני יש באופן רשמי אישה אחת, מירי רגב, ועוד שתי משקיפות, יפעת שאשא ביטון וגילה גמליאל, אבל הוא מוכר גם כקבינט ההדלפות, כשרוב ההחלטות הגדולות מתקבלות קודם בפורום המצומצם, של ראש הממשלה ומקורביו, שר הביטחון, ושני הרמטכ"לים לשעבר.
כל ראשי הארגונים הביטחוניים המופיעים בפניהם דרך קבע, הרמטכ"ל, ראש שב"כ, ראש מוסד, מפכ"ל המשטרה, הם גברים. כך גם המשלחות הרשמיות והלא רשמיות שמשוגרות בין בירות האזור במו"מ לשחרור החטופים. וכל היועצים מסביב לראש הממשלה. מלבד הקצרנית והרל"שית של המזכיר הצבאי, שעות על גבי שעות של דיונים מתקיימים בנוכחות גברים בלבד. גם אם לא אכפת מייצוג נשים או שוויון, אחרי 7 באוקטובר זה בעיקר מתכון לקונספציה וחשיבה קבוצתית.
וכל זאת בממשלה הדתית ביותר שהיתה אי פעם, ששליש ממנה מדיר נשים ושליש אחר נלחם בארגוני הנשים כמטרה קבועה. ממשלה שמכהנות בה שתי מנכ"ליות בלבד, מתוך יותר מ-30 משרדים, ממשלה שפירקה את הרשות למעמד האישה. ממשלה שהשר לביטחון לאומי שלה מחלק נשק ללא תבחינים ושולל תקציבים מארגונים למניעת רצח נשים, ושהשרה לענייני מעמד האישה שלה מטנפת בכנסת על ח"כיות מהאופוזיציה ופעילות חברתיות במקום לשלב איתן כוחות למען הנשים והמחירים שהן משלמות במלחמה.
עוד לפני 7 באוקטובר, ישראל היתה במגמת צניחה בכל מדדי המגדר והשוויון, והמלחמה, לפי ההערכה, רק תעמיק את הפערים. בזירה הפוליטית, הסחורה הכי חמה ביום שאחרי תהיה גנרלים, כמו יאיר גולן שנישא על ה-7 באוקטובר אל עמדת המנהיג הלא מוכתר של גוש השמאל. אם גולן אכן יעמוד בראש השמאל בבחירות הבאות, כל המפה הפוליטית תהיה מורכבת מראשי מפלגות, ללא ראשות. כלומר בכל פורום ראשי קואליציה עתידי הנשים לא יהיו נוכחות. וכך, בעוד בצה"ל תקרות הזכוכית נשברות, בפוליטיקה מסתמנת רגרסיה: הן רק הולכות ומתרחקות.
ועדיין, התקרות המתנפצות בלחימה ובשדרת הפיקוד בצה"ל הן הזדמנות לסמן יעדים לבאות. לפני 20-10 שנה אף אחד לא חלם שנשים יילחמו בתוככי עזה, והנה הן עושות את זה. אולי בעוד עשור יכולה להתמנות כאן ראשת מל"ל, ראשת מוסד, אולי אפילו שרת ביטחון?
ישראל היתה אחת המדינות הראשונות בעולם עם ראשת ממשלה, גולדה מאיר, שהיא גם גם היחידה עד היום, וגם אחת משתי שרות החוץ היחידות, לצד ציפי לבני. בעשור האחרון שטף את העולם גל מנהיגות נשי, עם ראשות ממשלה, שרות חוץ, וכן, גם שרות ביטחון והגנה לעת מצוא. ולמי שסבור שזה לא תופס בישראל על שלל איומיה הביטחוניים, נותר רק להוסיף שגם גברים נטולי רקע צבאי כמו משה ארנס ועמיר פרץ ישבו במשרד הביטחון ודברי הימים שופטים אותם בינתיים כשרי ביטחון לא רעים.
בפורום דבורה, שפועל למען שילוב נשים בתחומי חוץ וביטחון ומאגד מאות נשים בכירות העוסקות בתחום, ביצעו באחרונה סקר שבחן אם הציבור הישראלי בכלל בשל לקבל אישה בתפקיד שרת הביטחון. מהממצאים עולה שרוב הישראלים לא חושבים שזה יקרה בעתיד הקרוב, אבל גם שרוב הישראלים חושבים שאישה בתפקיד שרת ביטחון לא תהיה פחות טובה בתפקיד מגבר. בסקר, שנערך באמצעות חברת דיאלוג בפאנל אינטרנטי, מדגם מייצג של 510 משיבים נשאל מתי להערכתו תהיה שרת ביטחון בישראל. שליש - 33% - השיבו שלא תהיה שרת ביטחון אף פעם, רק 21% חשבו שזה יכול לקראת תוך עשור, עוד 20% נתנו לזה כ-20-15 שנה. בפילוח מגדרי, אגב, הנשים היו עוד יותר פסימיות מהגברים.
אם כבר תהיה אישה שרת ביטחון, המשיך הסקר, האם היא תהיה טובה יותר או פחות מגבר? כמחצית מהמדגם השיב שאין הבדל, 29% שהיא תהיה טובה יותר, 22% - שהיא תהיה טובה פחות. בסך הכל, 78% מהמשיבים חשבו ששרת ביטחון תתפקד כמו או יותר גבר.
בפורום דבורה מאמינים שגבורת הלוחמות שיצאה לאור ב-7 באוקטובר יכולה להיות הבסיס לשינוי התפיסה בציבור לגבי אישה בתפקיד שרת בטחון, וששירות המילואים המשמעותי של נשים והטיפוס במעלה סולם הדרגות והתפקידים בצה"ל ובמוסד יפרצו עוד תקרות זכוכית ביטחוניות ופוליטיות בדרך לקומה ה-14 בקריה. "על מנת שבעוד כ-10 שנים תהיה שרת ביטחון בישראל - צריך להתחיל לדבר על זה עכשיו", אומרת מנכ"לית הפורום, עפרה אש.