ריצה, עבור הרצים, היא הדבר הכי קרוב לדת. עם הפולחנים והמנהגים, ימי החג והמועד, היא מחייבת קרבנות ויש לה כהנים גדולים ומאמינים אדוקים. יש מאכלים המיוחדים לחברי הקהילה, מלבושים, שפה ואביזרים הכרחיים. מי שחווה את חווית הריצה יודע שהשעה היומית הזו, היא שוות ערך נפשי לתפילה. אותה חזרתיות מונוטונית, אותה יכולת להגיע למקומות העמוקים ביותר של הרוח וההתעלות בסופה של חוויית שחר מטהרת.
מירוצים הם בתי הכנסת, אתרי העלייה לרגל, של חברי הקהילות. כולם נפגשים, מדברים על הריצה ומרחביה. אין פוליטיקה באוויר. רק אתגר משותף, הרבה פרגון ותמיכה. הריצה היא פעולה חברתית של שוויון. לא משנים המוצא והמגדר, האמונה או הנטייה. כולם שווים בפני המסלול. מירוצים הם התוועדות של שמחה.
ומתוך כל אלה קשה להימנע ממחשבה על מרתון ירושלים. באופן אישי קשה לי להשתתף במרוצים בימים אלה. איך אפשר לצאת לחגיגה של שמחה באמצע מלחמה? כשהחטופים ומשפחותיהם לא ישנים בלילה או רגועים ביום. הם בתהומות המצוקה ואני אחגוג עם מוסיקה, וצילומים ופוזות, אוכל טוב ובירות בסיום, ובכלל, איך אני יכול לרוץ כשיש לי כזו הרגשה של כבדות?
אבל אולי זה רק אני והרוח העצובה שלי מאז 7 באוקטובר. בירושלים ממילא יש רוב לדעות האחרות. אבל אתם שם. איך אתם יכולים לעלות לאוויר עם מסע פרסום והטבות למען עם ישראל וכוחות הביטחון שלו בלי אף מילה (או הנחה) טובה לחטופים, למשפחותיהם, לקרבנות ולכל האבלים? אתם בסדר? לא! אתם ממש לא.
זאת היתה מחשבה מבורכת להחזיר לעיר את הספורט הנפלא הזה. היא ראויה למרתון בינלאומי ייחודי. באחת מישיבות ועדת ההיגוי של טרם המרתון הצעתי שתי חלופות למרתון המתחדש: "מרתון המקומות הקדושים". מכנסיית המולד דרך האתרים האייקונים של שלש דתות הספר. ו"מרתון הפיוס". בו ירוצו קבוצות ויחידים מכל קהילות העיר וישאו את המסר "גרים ביחד רצים יחד".
פרנסי העיר דאז, לא שקלו אפילו את ההצעות. ויצרו מרתון שהוא בבואה לעיר החולה ביותר בישראל. מירוץ שהוא בדיוק כמו מועצת העיר. מתעלם במפגיע מארבעים אחוז מתושבי העיר הפלסטינים. אין להם מתקני ספורט כמו במערב העיר, אין טיפוח משמעותי של קהילות ספורט ומועדוני ריצה, וכלום לא הושקע בעידוד ההרשמה למרוץ העירוני.
כן, המסלול עובר ברחובות ובשכונות שלהם. כן, המונים מיוזעים ומשולהבים יצרחו בגרון ניחר שירי לאום וגזע בכניסה לעיר העתיקה, שוטרי מג"ב יעצרו המון צעירים ערבים ברחובות הצדדיים, ממש לא רחוק מהעין. ישפילו אותם ויעכבו אותם רק כדי שלכל הרצים היהודים יהיה נעים בגב וברגליים.
אבל שום שיר לא יעזור. זאת עיר שבלבה חומה: של אטימות, אדישות ורוע לב טהור. המרתון הזה הוא עוד נדבך המגביה את המחיצות שבין חלקי העיר.
הרוקי מורקמי, הסופר היפני הנפלא, כתב את אחד מספרי הריצה המפורסמים מאז ומעולם - "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה". הוא מבין גדול בריצה. כשהוא קיבל את פרס ירושלים ב-2009 התברר שהוא מבין גם בישראלים, בירושלים ובמלחמות עזה. ברקע היתה מלחמת "עופרת יצוקה" והרג עצום של חפים מפשע ברצועה. ומורקמי, באומץ לב ציבורי יוצא דופן, הטיח בנו אז את הדברים שלא נס ליחם:
"כשביצה נשברת על חומה בצורה וגבוהה, תמיד אעמוד לצדה של הביצה. כן, גם אם החומה צודקת מאוד והביצה שוגה, אעמוד לצדה של הביצה. מישהו אחר יצטרך להחליט מה צודק ומה לא צודק; אולי הזמן או ההיסטוריה יעשו זאת...יש רק דבר אחד שאני מקווה להעביר אליכם היום. כולנו בני אדם, פרטים שמתעלים מעבר ללאום ולגזע ולדת, ביצים שבירות הניצבות מול חומה בצורה הנקראת "השיטה". לכאורה, אין לנו שום תקווה לנצח. החומה גבוהה מדי, איתנה מדי וקרה מדי. אם יש לנו תקווה כלשהי לנצח, היא צפונה באמונה שלנו בייחודיות הגמורה ובחוסר התחליף של נפשותינו ונפשותיהם של אחרים, ובחום שייווצר כשנאחד את נפשותינו".
מרתון ירושלים תמיד היה מנוכר לתורתו של מורקמי. והשנה יותר מתמיד. לא היה צריך לקיים את המרתון הזה בעת הזו. אסור לרוץ אותו ככה, ואסור בתכלית האיסור להפסיק להטיח ביצים בחומת האטימות של שיטת ירושלים ושיטות חמאס. בסוף הן תיפולנה ואז נרוץ בשמחה את מרוץ השלום והאחווה. בני ובנות כל עמי העיר והאזור.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית